אני חייב להודות שהפוסט הזה לא בא לי בקלות.
יצא לי לעבוד בחיי בעבודות שהיה להן קשר בלתי אמצעי עם "קהיליית הביטחון והמודיעין" כפי שהיא מוכרת במכבסת המילים הישראלית. אני לגמרי לא איזה פוריטן שמאמין בזה שישראל צריכה להתנהל כמו שוויץ או נורבגיה ככל שהדברים נוגעים למה שחלק ממדינות המערב יתפשו כפגיעה מטורפת בזכויות אדם.
ישראל, מה לעשות, לא נמצאת במצבן של רוב האומות. מסביב לישראל יש אנשים שאשכרה רוצים להשמיד אותה, ושכנים שממש לא מבסוטים שעברנו לשכונה הזאת אחרי שהגענו מארבע קצוות תבל. גם מדינה שהיא דמוקרטית בכל רמ"ח אבריה (וישראל היא כזו, למרות כל הבעיות) צריכה להיות קודם כל קיימת - מוגנת ובטוחה - ורק אח"כ דמוקרטית.
אבל בכל זאת, גם לזה יש גבול.
הנה, מבשרים לנו בלוגרים וידיעות שמופיעות ב- ynet למספר שעות ואז יד נעלמה מסלקת אותן - בכלא איילון יושב מישהו, החשוד במשהו אותו עשה מתישהו, ואיש לא יודע מיהו. איש לא יודע מה עשה. איש לא ראה את פניו.
אפילו הסוהרים, סיפר ynet, אפילו הם לא ראו את פניו של האסיר עליו הם שומרים והם מעבירים לו את מזונו דרך הדלת מבלי לדעת מי זה שם, בצד השני של הדלת.
אני מתאר לעצמי שמי שהחליט להעלים את האיש הזה, סבר שיש לו את הסיבות הכי טובות בעולם. אני משער שאם יציגו את הסיבות, 90% מהציבור יהנהן בהבנה, יצקצק בלשונו ואחרי רגע של אי נוחות (רבאק, זה יכול לקרות גם לי, יחשוב ישראל ישראלי להרף עין ומייד יגרש את המחשבה הרעה הזאת מראשו) יתגאה בבחורינו המצויינים העושים לילות כימים על הגנת העם והמולדת (ואגב - אין ציניות במשפט האחרון).
חברים - דווקא בגלל שמדינת ישראל יקרה לנו ודווקא בגלל שביטחון ישראל עומד לנגד עינינו, אנחנו חייבים להתנגד לאופנה החדשה של "העלמה". את ענת קם העלימו למשך 3 חודשים. את האח של עיסאם מח'ול, העלימו לחודש וחצי כמעט. ההוא מכלא איילון נמצא "בפנים" כבר חודשים ארוכים. אף אחד מהם לא ראה שופט. אף אחד מהם לא ראה עורך דין. אלו רק דוגמאות מחצי השנה האחרונה.
כולם נעלמו. על כולם הוציא שופט, נעלם גם הוא, צו איסור פרסום במעמד צד אחד, מבלי שעו"ד מטעמם יהיה נוכח. כולם גם אוטומטית מורשעים בעינינו ברגע שהם יוצאים ממעמד צו איסור פרסום כי אנחנו רוצים להאמין - משתוקקים להאמין! - שבישראל לא מעלימים אנשים סתם. שמעלימים אותם רק כשהם אשמים.
אבל... אם גופי החקירה יכולים להעלים מישהו "כי הוא אשם", אז... אז למה יש לנו בכלל בתי משפט? כדי לשים פלומבה רשמית על האשמה של האיש?
בשם הביטחון, מין דגל שמכסה הכל מרשימת המקורות של המוסד במדינות היעד ועד זיהום נחלים ע"י הביוב של בסיסי צה"ל - אנחנו שוכחים שבישראל יש חזקת חפות. שבישראל יש עדיין חובה להרשיע אדם בבית משפט ולא רק בתקשורת (ובואו לא נשכח - איזה נציג דו"צ עם דרגות אלוף משנה תמיד יראה לנו אמין יותר מאיזה עו"ד-אוהב-ערבים עם גלימה שחורה).
אז כן, בסוף כולם מתגלים שוב לעולם. ולא, אני לא חושב שהצעד הבא יהיה חיסולים במחשכים סטייל ארגנטינה של ימי החונטה הצבאית, אבל חבר'ה - מהי מדינת ישראל אם לא תהיה מדינת חוק שיש בה כללים? במה אנחנו שונים מאויבינו שהמחובראת שלהם מעלים אנשים על ימין ועל שמאל? האם כל כך נטמענו במזרח תיכון עד ששכחנו שאחד מעקרונות הדמוקרטיה שלנו הוא זכויות החשוד?
אני באמת מאמין - רוצה להאמין! משתוקק להאמין! - שאותו אדם שיושב היום בכלא איילון הוא איזה ארכי-מחבל שאוטוטו נשבר בחקירה ומעביר לחוקריו את המידע על כל הטרור העולמי. אני רוצה להאמין שהוא לא עוד איזה ילדה מטומטמת כמו ענת קם, או איזה "ארכי מרגל" כמו מח'ול שמסר לערבים אחרים (שומו שמיים!) את מיקומה של הקריה, או כל מיני פרטים אחרים שחיפוש בגוגל יגלה להם, וברמת מיהמנות גבוהה הרבה יותר.
כתבתי בפתח דבריי שהפוסט הזה לא פשוט לי. גידלו אותי להאמין בזרועות הביטחון של ישראל, ואני מאמין בהן בכל ליבי גם כי באמת מדובר בארגונים שכל מהותם היא השמירה על הבנות שלי, וגם בשל היכרות אישית.
אבל עכשיו אני קצת חושש. אני חושש שאולי הרסן הותר יותר מדי. אני חושש שבשם הביטחון של הרוב, נפגע באיזה יחיד שהוא גם חף מפשע או לפחות לא עבריין כזה שראוי להעלים אותו. להסיר אותו מהרדאר. למחוק אותו.
לא יודע מי זה שם בכלא איילון. לא יודע מה תפקידו בכוח. לא יודע מה הוא עשה.
אני כן יודע שהמחשבה על זה שמישהו יושב בכלא בלי שאף אחד (כמעט) יידע למה, היא מטרידה.
בלשון המעטה.
מצטרף לדבריך חיים.
השבמחקהשאלה מה צריכה לעשות התקשורת במקרים כאלה.
לתקשורת, מקצוע כלל לא עתיק שגיבש את האתיקה שלו רק בכמה עשרות השנים האחרונות, אין התייחסות לנושא של צוי איסור פרסום. התקשורת כפופה לחוקים ומצייתת להם כשהם מאפשרים לה מרחב פעולה.
אז כן, אל תתייחסו לפרשות שמערכת הבטחון מראש יודעת עליהם ואוסרת עליהם מראש - כלומר אין כאן סקופ כלשהו. תמשיכו לדווח על הסקופים האחרים, ולכן התקשורת מתרצה.
ונשאלת השאלה, מדוע בכלל התקשורת מוגדרת בחוק. היום יותר מבעבר, כשיש כל כך הרבה מקומונים שנחשבים על פי חוק לכלי תקשורת אבל הם נפוצים הרבה פחות מבלוגים מסויימים ברשת, מדוע אסור לפרסם?
הרי הצו הזה לא ניתן למישהו שאיננו עיתונאי, שנודע לו במקרה, והוא מספר, זה כביכול כן עליו, אבל לא באמת,
אולי הגיע הזמן שהתקשורת תתעלם?
מה באמת יש לתקשורת להפסיד כמערכת שלמה? את זה שלע"מ יתנו לנו תעודות ויאפשרו לנו להכנס בקלות למסיבות עיתונאים? הרי רב רובה של העבודה העיתונאית לא קשור לזה.
שנסתובב עם תעודות עיתונאים של מועצת העיתונות וזהו.
התיאורים שלך מיד גרמו לי לאסוציציה מסיפורו הנודע של אלכסנדר דיומא על "האיש במסכת הברזל", שזהותו (אחיו התאום של לואי ה-14) לא ידועה אפילו לסוהרים מטעמים של "ביטחון המדינה"...
השבמחק