חיבוקים באפלה

אין לי שום כוונה להתנצל פה, או לעבור איזשהו מבחן נאמנות שבו אעבור על איזה צ'ק ליסט שיסמיך אותי כציוני. זה נהיה מפחיד לדבר פה. לכתוב. בימים האפלים והנוראים האלה שאנו עוברים, כל מי שמעז להצביע על משהו שהוא לא בסדר מייד מסומן כבוגד. כל איש אקדמיה שמעז לומר שהממשלה טיפשה מייד יסומן על ידי הדגנרטים הממומנים היטב של "אם תרצו" (מכספי אוונגליסטים שרוצים שנתנצר, כמובן) כ"פוסט ציוני העוסק בהדרת הנרטיב היהודי מהאקדמיה". כל מי שסבור שצריך לאפשר לחנין זועבי להתנהל בחופשיות אלא אם יחליטו גורמי אכיפת החוק שעברה עבירה, ממש כמו כל ח"כ אחר, נשלח מייד "לחברים שלו בחמאס". איזו אפלה נוראית. האור לא גר פה יותר. אין לי שום דבר נגד גלי פטריוטיות. באמת שלא. כשמניפים את דגל ישראל למלוא התורן עם פתיחת טקס המשואות בהר הרצל, אני תמיד מזיל דמעה. כשאני רואה ישראלים מצליחים לזכות בפרסים בין לאומיים אני מתמלא גאווה על המדינה שהוציאה אותם תחת ידיה. כשנבחרת ישראל בכדורגל מנצחת זו שמחה כפולה - גם על הפטריוטיזם, וגם על עצם הנס הגלוי שלפנינו, כשחבורת שחקנים עצלנים שמקבלים יותר מדי כסף הצליחה למצוא יריבה יותר גרועה ממנה, וכל מי שצופה בנבחרת שלנו יודע כמה זה נדיר! יש לי בעיה כשגל הפטריוטיות הוא כה גבוה עד שהוא מסתיר את כל שאר הדברים בעולם. אנחנו כל כך עסוקים בלחבק את צה"ל ואת השייטת ואת הגיבורים ולהתחבק עם עצמנו ולטפוח לעצמנו על השכם, עד ששכחנו לגמרי שמעל השכם עליה טופחים, ומעל הידיים המחבקות והמתחבקות אמור להיות ראש. כמה זמן לא השתמשנו בראש. זה שחושב, ושואל שאלות, ומתעניין. להשתמש בלב? ברור! איתו אנחנו מחבקים. להשתמש בבטן? כל הזמן! שם העצבים שלנו, ויש המון כאלה. להשתמש בתחת? לשם יכול להיכנס... (פה אפשר להוסיף מי שעצבן אתכם לאחרונה). אבל להשתמש בראש? את זה אנחנו לא עושים. כי לחשוב זה לא פטריוטי. הנה שאלה מעניינת. לפי כל הפרסומים, וגם לפי דבריו של שר הביטחון, מי שקיבלו את ההחלטה על ההשתלטות על המשט, זמן ההשתלטות והשיטה היו שניים - ראש הממשלה ושר הביטחון. וזהו. לא התקיימה מעולם הצבעה בפורום מחייב כמו מליאת הממשלה. גם לא בפורום חצי-רשמי כמו הקבינט המדיני-בטחוני. לעזאזל, אפילו לא הייתה הצבעה ב"שביעיה הסודית" שם יושבים מאורות של איי קיו כמו בוגי יעלון, אלי ישי ואיווט ליברמן. שלושים ותשעה (!!!) שרים וסגני שרים יש בממשלת ישראל. רבע מהאנשים שנבחרו לכנסת ישראל בבחירות האחרונות. יש שם שר שאחראי להסברה, ושר שאחראי למודיעין. אתה שואל את עצמך האם התייעצו איתם - הרי הם שרים, ובטח הם מומחים בתחומם, לא? בטח יש להם דרגים מקצועיים שאמורים לתת מענה לכל שאלה. אז זהו, שלא. אף אחד מ - 37 הליצנים שאינם ביבי וברק לא השתתף בהחלטה. אף אחד מאותם שלושים ותשעה שאמורים לנהל את חיינו לא חשב שהחלטה כזו, אולי כדאי לדבר עליה. לחשוב עליה. להביא איזה איפכא מיסתברא, סתם בשביל האתגר האינטלקטואלי. אף אחד. אפילו לא השר לענייני מודיעין (מרידור) או זה של ההסברה (אדלשטיין) שהיית מצפה מהם למעורבות - עזבו מעורבות ממש, התייחסות כלשהי! - גם הם בחרו בדום שתיקה. אבל מה, אני הוזה? הרי אדלשטיין לא באמת קשור להסברה, זה רק מה שכתוב לו על כרטיס הביקור. ומרידור לא באמת אחראי למוסד ולשב"כ, ופלד קיבל את "תיק צד"ל" כי זה לא נעים להיקרא סתם "שר", ובני בגין עבר לשחק בקישור כשר המקשר לכנסת מאותה סיבה. לעזאזל, אפילו שטייניץ קיבל את התואר שר אוצר רק אחרי שנתניהו הגדיר את עצמו כ"שר על כלכלי". מרוב עצים בממשלת ישראל, לא רואים את היער. מרוב שרים, אף אחד לא מקבל החלטה מיניסטריאלית או לפחות שואל שאלות. אז אנחנו מתחבקים. הממשלה מחבקת את השייטת. העם מחבק את הלוחמים. יוצרים מין עננה ורודה של אושר וחדווה פטריוטית, וכדרכם של עננים גם זה מסתיר משהו - את ערוותה של ממשלת ישראל. שימו לב - אני לא מתייחס כהוא זה לנכונות ההחלטה להשתלט על המשט. קטונתי. אני פשוט המום מזה ששרי הממשלה, 37 שרים שאינם השניים שקיבלו את ההחלטה, לא היו מעורבים - ואין פוצה פה ומצפצף. עכשיו העולם רוצה ועדת בדיקה. ביבי לא רוצה. ברור שבסוף הוא יקבל כל מה שיגידו לו, אבל כדרכו זה יהיה אחרי שישפילו אותו, ולא עם ראש מורם. זוכרים איך שהוא סירב לומר לאובמה "שתי מדינות לשני עמים" כי יש לו כבוד, ואמר את זה כמו תוכי אחרי שהאמריקנים כופפו אותו? אז זה מה שיקרה גם פה. הרי יש סיבה שבגללה נתניהו וברק לא רוצים ועדת בדיקה. הפרוטוקולים. רחמנא ליצלן, אם תבוא ועדה ותבקש ממזכירות הממשלה להעביר לה את דף החלטת הממשלה ותוצאות ההצבעה בעניין המשט - מה יגידו במשרד רוה"מ? איבדנו? לא מאתרים? רוה"מ ושר הביטחון שלו שלחו כמה מאות חיילי צה"ל מהשייטת ומהסטי"לים להשתלט על אוניות בדרכן לעזה בלי לבקש רשות? מה הם יגידו? ומה זה אומר על שני המטכ"ליסטים (מיל.), ביבי ואהוד, שהוציאו את החיילים למשימה הזאת? בשנת 2002 הייתי באמצע שירות מילואים במחנה עופר, כשהתחיל מבצע חומת מגן. תוך שלושה ימים מצאנו את עצמנו במחנה הפליטים ג'נין, חוטפים אש שלא ציפינו לה, ועם הרוג 5 דקות אחרי שיצאנו לכיוון המחנה. ביום השמיני או התשיעי של הלחימה בסמטאות הצרות של המחנה הקטן והצפוף בטירוף הזה, התרחש הקרב שבו נהרגו 13 מחיילי גדוד אחר בחטיבה שלי. כשיצאתי מג'נין ראיתי את שלטי הפרסומת שטופי הדגלים, ואת הסטיקרים הפטריוטיים על הרכבים השונים. אנשים אשכרה הציעו (!) טרמפים בכביש ואדי ערה. גם אז התחבקנו. ואני זוכר ששאלתי את עצמי כמה זמן ייקח התחקיר של מה שעשינו ולא עשינו שם. אני לא יודע על תחקיר אמיתי שהיה שם. כנראה שבין חיבוק לחיבוק לא היה זמן לשאול שאלות. והיום שוב אנחנו מתחבקים. מאוהבים בעצמנו באהבה עיוורת, ולא שואלים את עצמנו לאן אנחנו הולכים. כל הרואים הפכו לעיוורים. הם לא רואים כלום, מי מחשש שיבולע לו ומי כי באמת טחו עיניו. העיוורים ממשיכים לדמיין את המציאות כפי שהם תמיד עושים, בלי קשר לאיך הדברים נראים באמת. האפלה כה גדולה, עד שהיא מסמאת את העיניים. יהודה עמיחי כתב את אחד השירים האהובים עליי: "משלושה או ארבעה בחדר, תמיד אחד עומד ליד חלון. מוכרח לראות את העוול בין קוצים, ואת השריפות בגבעה. וכיצד אנשים שיצאו שלמים, מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם". השיר הנפלא הזה נכתב כשישראל הייתה בת 10. הוא שיר הלל לאדם המצפוני שלא מפחד להביע עמדה שאינה קונפורמיסטית. בישראל בת ה- 62 אותו עומד ליד החלון היה נזרק החוצה דרך החלון לידו עמד. אני מוצא את עצמי מתעורר כל בוקר, מסתכל על המשפחה המקסימה שלי, וקורא עיתון. הדיסוננס בין האושר הפרטי לאסונות שבאים אלינו הביתה בסביבות השעה 4 בבוקר כשנשמעת החבטה העמומה של העיתון בדלת, הוא מטורף. אני לא יכול שלא לשאול את עצמי אם ככה הרגישו חלק מתושבי דרום אפריקה של סוף שנות השבעים או עיראק של שנת 90 או סרביה של אמצע שנות התשעים כשהבינו שהמדינה שלהם בדרך להיות מוצאת ממשפחת העמים. לא, אתה משכנע את עצמך - אנחנו מדינה נורמלית! אז זהו, שלא. אנחנו מדינה שבה שר ביטחון וראש ממשלה מקבלים לבד החלטה שתשפיע על 6,999,998 אנשים אחרים - ואחר כך לא מסכימים שיבדקו אותם (צה"ל, ראוי להזכיר, הקים ועדת חקירה) כדי לכסת"ח את עצמם ולא להיות מוצגים כאחראים. אנחנו מדינה שבה הממשלה לא דופקת חשבון לאף אחד, ובראש ובראשונה לא לאזרחים שלה. אנחנו חיים במדינה שבה שר הביטחון וראש הממשלה יכולים לפטור אותנו ב"עזוב'תי באמא'שך". אבל אנחנו לא מתעניינים בזה. אנחנו נתעסק עם חנין זועבי. ונראה תמונות של סכינים על המרמרה ביוטיוב ושוב נשתכנע שעמישראל חי. ונתעודד מהפגנת הזדהות של חמישים אלף יורדים מול הקונסוליה בלוס אנג'לס (הם תמיד הכי פטריוטים, היורדים - אבל רק מרחוק, כמובן). ושוב ניכנס בערביה הזאת זועבי. ונקרא לה, כמו שעשו בשבוע האחרון בכנסת באחת התצוגות שהכי ביזו את הדמוקרטיה שלנו אי פעם, בשם " חנין זובי" או שנשאל אותה "האם היית מסתדרת בעזה, רווקה בת 38?" ונרגיש הכי גב-גבר שיש. כי אנחנו מתחבקים. וזה נורא נעימי. זאת רק המציאות, קרציה שכמותה, שמסריחה לנו פה את הכל. איתה, אנחנו לא מתחבקים.