פתאום נבהלתי

ופתאום נבהלתי. יום שישי, עשר בערב, אחרי שחזרנו מארוחת שישי אצל ההורים. שתי הקטנות כבר מזמן במיטה (הקטנה יותר בטח תתעורר תוך שעתיים-שלוש. ציצי זה דבר ממכר, מסתבר). פתאום אני נתקל ביו טיוב ב - chase the sun. לחצתי פליי, ופתאום אני מוצא את עצמי עוצם עיניים ומדמיין שאני שוב באומן 17, ביום שלישי בערב, במסיבת סטודנטים, כשהעיגול הענק על הקיר מואר ונכבה לסירוגין וכולם רק מחכים לשיר silence שבו יצפצפו בזמבורה הענקית שמעל עמדת הדי ג'יי והקונפטי יתפוצץ מעלינו ויתפס לכולם בשערות. פתאום דמיינתי שאני שוב על המדרגות שעולות לבר "של הרחבה הגדולה", מריח את הריח החד משמעי של החזקה לצורך שימוש עצמי. רואה את אלו שמתעקשים לשבת בחדר עם הויטרינה למרות שבמסיבות סטודנטים אין לו משמעות. מדמיין את הלל פרקש עובר ומחלק כיפים לכולם ושואל אותי מתי אופק עושים את המסיבה הבאה. פתאום נזכרתי ב"רשימה" המפורסמת. את מי נרשום הפעם כ"חינמים" ואת מי כ"בהנחה". במאבק המתמשך עם עדי טלמור על כמות ההזמנות. בחותמת בשורש כף היד כשרוצים לצאת. בדוכן נקניקיות בחוץ שתמורת 10 שקלים היה נותן 3 דקות של נחת ויום שלם של מעי רגיז למחרת, וכולם קנו אצלו רק מתוך הערכה על זה שהוא מחכה בקור. במעילים שעולה 5 ש"ח לתלות, ותמיד היה פראייר (בד"כ פראיירית) שהיו באים עם מעיל ואשכרה משלמים. פתאום הייתי עם כל החבר'ה מהמעונות, שיכורים מהתחת, מודים לאלוהים שיש הסעות שיוצאות למעונות אידלסון פעם במילניום ותמיד יש מישהי שמודיעה שהיא מבקשת שיחכו שניה בגבעת רם, בתחנת ההורדה, כי היא רוצה להקיא. תמיד הנסיעה הזאת הייתה במקטעים מעורפלים של ערות-עילפון. ככה זה כששותים 15 שוטים של טקילה מייד אין עזה כי יש שתיה חופשית - ואיך נאמר? לא בדיוק מוציאים את מיטב השתייה במסיבות כאלה. פתאום נזכרתי ביום רביעי בבוקר, כששלושה מהשותפים שלי למעונות קמים בזמן והולכים לאוניברסיטה, ואני והשניים האחרים קבענו מראש במערכת שאין לימודים ברביעי בבוקר - כי ממילא יהיה לנו הנג אובר. פתאום נזכרתי במסיבה שבה התחלתי לצאת עם ההיא. במסיבה שבה ההיא זרקה אותי. וגם ההיא. וגם ההיא. וגם את זאת שבסוף הפכה לאמא של הילדות שלי הכרתי לעומק במסיבות ההן. היא דווקא לא זרקה אותי. מרענן. פתאום הייתי בחזרה בפורום של הקמפוס, ליד הדוכן "שלנו", משמאל לדוכן "שלהם" רגע לפני הניצחון בבחירות, כשאני וקובי מסרבים להאמין שעוד כמה ימים נעשה את מה שכולם העריכו שהוא בלתי אפשרי, ונעיף את גלעד אביב מהשלטון, מחלק עוד הזמנות למסיבה עם ברי סחרוף (הרביעית באותה השנה... הגזמנו קצת) ומקווה שכשהוא יגיד "אופק חדש" על הבמה נרוויח עוד מצביע. כשהוא אמר את זה הוא היה כל כך מסטול ושיכור, שזה אפילו נשמע יותר אמין. ופתאום נבהלתי. אני אוטוטו בן 32. את האוניברסיטה התחלתי לפני עשור בדיוק. יש לי שתי ילדות. אני נשוי. יש לי עבודה. יש לי סוג-של-מקצוע. יש לי חשבונות לשלם (בזמן, ברוך השם), אוברדרפט לכסות (לא יקרה. לא בעתיד הנראה, על כל פנים), לדאוג לזה שהחליפו את הגננת של מיכלי חודש אחרי תחילת שנה, למצוא ליערה משפחתון, להיות מוטרד מהמקום שבו הן ילמדו בבית הספר עוד כמה שנים (על גופתי המתה הן ילמדו בבי"ס בו יש רוב לילדים שהם אוהדי או בני-אוהדי בית"ר י-ם!) ועוד ועוד ועוד. אין לי מושג ירוק מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול. לפעמים אני מאוד מקנא באלו שתמיד ידעו לאן הם רוצים להגיע. עד היום הלכתי, סתם הלכתי, והגעתי למקומות. אבל לאן אני רוצה להגיע בסוף? אני רוצה בכלל להגיע לאנשהו? אין לי מושג! היום מיכלי אמרה לי שאני "מהגדולים". אני? מהגדולים?! זו הסיבה שנבהלתי. פתאום קלטתי שהשירים האלה, הסאונדטרק של חיי הקולג' שלי, הם כבר בני כמעט עשור. אני מהגדולים. אני עוד לא בטוח שאני מוכן לזה. פתאום נהייתי עצוב וכתבתי את מה שאתם (אולי) קוראים. תוגה לא מתוקה בכלל צנחה עליי. פתאום אמרתי לעצמי שאין שום דבר שהייתי רוצה יותר מלהפיק עוד מסיבת פורים אחת, כמו אלו שהיינו מרימים פעם, באומן עם יובל זך כדי ג'יי של מוזיקה מעולה, בר חופשי עם אלכוהול ממש מחורבן, וכל החבר'ה מאז. כל אלו שכבר יש להם קריירה, וילדים, ולהרבה מהם גם יש משכנתא. שפתאום, לכמה שעות לא נדאג בכלל לבייביסיטרים או לאחריות או ללא-יודע-מה, ממש כמו אז לפני כמה שנים, וכולנו נחזור לכמה שעות לכיף של אז! לברוח קצת. לעשות repeat על רצועה מסוימת, בלי הדחיפות לעבור לטרק הבא בדיסק השרוט של החיים של כולנו. חלומות בהקיץ. עוד רגע אגש לבדוק מה קורה עם הבנות. צריך לבדוק שיערה מכוסה כמו שצריך, ושלמיכל יש את שלושת מוצצי הגומי שהיא אוהבת לישון איתם. צריך גם לראות שממי, אשתי המדהימה מכוסה. קריר בירושלים בלילה. אחרי שאבדוק אותן אכבה את האורות בסלון, אפעיל את היו טיוב בפול ווליום (באוזניות, כמובן - שהקטנות לא יתעוררו לי, כן?) ואעצום את העיניים. שוב אהיה באומן לפני שבע או תשע או עשר שנים. אדמיין שהלילה אני ישן במיטת יחיד באידלסון 44 דירה 8, כשהשותף שלי לחדר אלי מן חוזר איתי מעוד מסיבה יחד עם אלי קנטי מהחדר השני בדירה. פריאל ופילרסדורף יתעוררו מהרעש כשאנחנו חוזרים, מרעישים כמו לא יודע מה, וזה אחרי שהתלבטתי אם לישון "אצלי" או בדירה של רוני ורחל בבניין 40 - שם תמיד יותר נקי ומסודר. זאת לא חוכמה. לנו יש דירת בנים. ג'יפתית ומקסימה. כשהשיר יסתיים, אחרי כמה דקות, אעביר את הלפטופ למצב המתנה, כשהאאוטלוק נשאר פתוח, כרגיל, למקרה שיגיע מייל חשוב מהעבודה או משהו. אעבור בדילוגים מדודים כאדם מנוסה בין כל הצעצועים שמסודרים בסלון שלנו (שנראה כמו ג'ימבורי ענק), אתן לכל אחת מהן נשיקה, כמו בכל לילה, ואלך לישון עם חיוך על הפנים. חיוך של מישהו שיודע שאושר זה דבר לא מדיד, אבל כשהוא שם אתה חש בו היטב. יש יתרונות בלהיות גדול. אני מודה. זה רק להודות בזה שאני גדול... זה... זה מה שממש קשה לי. כן, אני מלהג. אני מודע לזה. מותר לי. לילדים מותר כמעט הכל, חוץ ממה שההורים אומרים שאסור. אני צריך לדעת - הרי אני אומר את זה לבנות שלי כל הזמן.