על העיוורון - הסרת המצור מעל עזה

השבוע מת ז'וזה סאראמאגו. בכל תשחץ שתנסו לפתור ותהיה הגדרה "ספר של ז'וזה סאראמאגו", רוב הסיכויים שזה יהיה הספר על העיוורון. בספר הזה מסופר על מגיפת עיוורון שפוקדת את הארץ. אדם לוקה בעיוורון, ומי שהוא מסתכל עליו לוקה גם הוא במחלה. הממשלה עושה מאמצים לבודד את החולים, אך נכשלת. בסופו של דבר כל המדינה לוקה בעיוורון המביא אותה למצב של כאוס מוחלט, והיא הופכת ממדינה פורחת לארץ הרוסה וחרבה. ז'וזה סאראמאגו לא היה ציוני גדול. להיפך. הוא היה די נגדנו - הוא אפילו קרא לנו מדינה נאצית, וכל מיני שמות חיבה מהסוג הזה. אבל עדיין, הספר שלו מתאים מאין כמותו לתאר את המצב כאן בפלשתינה-א"י. אתמול החליטה הממשלה להסיר את המצור מעל עזה. דוברי הממשלה הקפידו לפמפם תחת כל מיקרופון רענן שיש רשימה של "אלפי פריטים" שעדיין אסורים בהכנסה לרצועה (רובם מוצרים שעל פניו קשורים ללחימה כמו תחמושת, חומרי נפץ, וכלי נשק - כל אחד מאלו מפורט לפרטי פרטים, וכך נוצרה רשימה של "אלפי פריטים", אבל ניחא). מעתה, בישרו גורמי הממשלה מעל דפי העיתונים, העולם יעסוק בחמאס כרשות טרוריסטית ולא בכוסברה שלא נכנסת לרצועה. ושייקה אופיר אמר - יופי נחמה. איפה הייתה התובנה המעמיקה הזאת לפני ארבע שנים, כששמו את המצור? עזבו, בואו נגיד שאהוד אולמרט, ראש הממשלה דאז, חשב שזה עובד - איפה הייתה התובנה המעמיקה על הכוסברה והטרור בשנה האחרונה, כשביבי נתניהו היה ראש ממשלה ודוברי הממשלה הנוכחית, שכה גאים בהחלטה (אותה קיבלה ישראל ללא שום לחץ בינלאומי, הם מסבירים בלי להסמיק מבושה) - איפה הם היו לפני שנה? לפני חצי שנה? לפני חודשיים? לפני המשט של המרמרה?! על העיוורון. כולם - מראש הממשלה ועד הקופאית החביבה עליי בסופר בתלפיות (הלן הקופאית דיברה איתי על זה לפני כמה שבועות) - כולם הבינו שהמצור על עזה לא ממש עובד, אבל איש ממקבלי ההחלטות לא העז לדבר בכל רם. הקיבעון המחשבתי, אי הרצון לטלטל את הסירה והחשיבה הפלקטית והחד מימדית הדביקו את כולם. בגלל העיוורון המחשבתי הדבילי הזה, ישראל הוצגה בעולם כמדינה הפועלת באופן שרירותי, חסר לב, והחמאס הוצג כמי שמגן על האוכלוסיה האומללה של עזה. כל הנקודות שישראל הרוויחה בהתנתקות ובכך שהראתה שהיא מסכימה לספוג את הכאב העצום של פינוי אזרחים ישראלים מבתיהם בוזבזו על הזקפה הלאומית שבאי הסרת המצור על הרצועה. חמאס, גוף שכל כולו שנאת אדם, טרור ורצח, הפך לגיבור - וישראל, הדמוקרטיה היחידה בשכונה, הפכה לבריון האכזר. הרי אם היה למישהו פה טיפה שכל, היינו נותנים לחמאס לפתוח שדה תעופה, נמל - לעזאזל, שיפתחו מתקן עיגון למעבורות חלל אם הם רוצים! - ובמקביל היינו מנתקים אותם מרשת החשמל והמים הישראלית ומאחלים להם הרבה הצלחה. ברגע שהם לא תלויים בנו, וברגע שהם היו צריכים להסתדר לבד ולא יכלו לטעון עוד שאנחנו מגבילים אותם, ממשלת החמאס הייתה נאלצת לתת דין וחשבון למיליון וחצי מוכי הגורל שמאכלסים את רצועת עזה בצפיפות הגדולה ביותר בעולם. את הלאבנה והפיתה שאין על השולחן, היו תובעים העזתים מחמאס - לא מהציונים הכלבים שמעבר לגבול. בואו לא נשכח - אף אחד לא סוחר עם חמאס, כי חמאס מוכר כארגון טרור בכל העולם המפותח. הם היו מתים כלכלית, ואנחנו היינו מרוויחים אוייב אחד פחות. אבל לא. בישראל לקו כולם במגיפת העיוורון. ואז בא המשט, ועשינו שוב פאדיחות. וכרגיל חשבנו שאנחנו יותר חכמים מכל העולם, והרגנו תשעה טורקים - ונחנו. כל כך נחנו, עד שהעולם כולו כבר דיבר על מרחץ הדמים הפיראטי שישראל ביצעה בים התיכון, עד שדוברי ישראל הואילו לסיים לקרוא את מדור הספורט עם הקפה של הבוקר בארומה, וללכת קצת לעבודה. אז בואו נסכם - ישראל הבינה היטב שהמצור האזרחי על עזה לא עובד; ישראל סירבה להסיר את המצור (הכוסברה כן? לא הנשק) בשל הזקפה הלאומית ו"העמידה האיתנה על עקרונותינו"; ישראל הותקפה תקשורתית בהתקפה שחיסלה אותה כליל באירועי המשט; ישראל נכנעה למתקפה והסירה את חלקו של המצור שברור היה שאינו עובד. שלא יספרו לנו סיפורים על כך שמדובר בהחלטה ישראלית. עכשיו הנה השאלה הבאה: כמעט לכל ישראלי ברור לחלוטין שרוב הגדה המערבית לא תישאר בידי ישראל. כמעט לכל ישראלי ברור שאם לא נתפנה ממנה ברצון ("בטוב") העולם ידרוך עלינו כל כך חזק עד שנאלץ למסור אותה בלי רצון. כמעט לכל ישראלי ברור שאם רוצים שהתנחלויות גדולות (מעלה אדומים, אריאל וכו') יישארו בישראל, צריך לפנות את הגדה "בטוב", בהסכם, ולא מתוך אילוץ. כמעט לכל ישראלי ברור שהממשלה הנוכחית לא תפנה כלום, כי אחרת ביבי יפסיד את הקואליציה שלו (וזה מבחינתו חמור לאין שיעור מפצצת אטום איראנית). מה לדעתכם יקרה חברים? האם ישראל תפנה את הגדה בטוב או ברע? האם נשכיל לפנות את הגדה בזמן ולהרוויח את גושי ההתיישבות וההתנחלויות הגדולות או לא? העיוורון מדבק. ממש כמו אצל סאראמאגו. כל המדינה לוקה בו. אנחנו בדרך לכאוס הגדול, ממש כמו בספר שלו. אלא שיש שני הבדלים, קטנים אך סופר משמעותיים. הראשון - אצלו כולם היו עיוורים במדינה דמיונית, אצלנו זו המציאות. ההבדל השני חמור הרבה יותר - אצלו הממשלה ניסתה לבודד את הלוקים במגיפה. אצלנו, הממשלה היא העיוורת הגדולה מכולם.

דילמת האסיר

אני חייב להודות שהפוסט הזה לא בא לי בקלות. יצא לי לעבוד בחיי בעבודות שהיה להן קשר בלתי אמצעי עם "קהיליית הביטחון והמודיעין" כפי שהיא מוכרת במכבסת המילים הישראלית. אני לגמרי לא איזה פוריטן שמאמין בזה שישראל צריכה להתנהל כמו שוויץ או נורבגיה ככל שהדברים נוגעים למה שחלק ממדינות המערב יתפשו כפגיעה מטורפת בזכויות אדם. ישראל, מה לעשות, לא נמצאת במצבן של רוב האומות. מסביב לישראל יש אנשים שאשכרה רוצים להשמיד אותה, ושכנים שממש לא מבסוטים שעברנו לשכונה הזאת אחרי שהגענו מארבע קצוות תבל. גם מדינה שהיא דמוקרטית בכל רמ"ח אבריה (וישראל היא כזו, למרות כל הבעיות) צריכה להיות קודם כל קיימת - מוגנת ובטוחה - ורק אח"כ דמוקרטית. אבל בכל זאת, גם לזה יש גבול. הנה, מבשרים לנו בלוגרים וידיעות שמופיעות ב- ynet למספר שעות ואז יד נעלמה מסלקת אותן - בכלא איילון יושב מישהו, החשוד במשהו אותו עשה מתישהו, ואיש לא יודע מיהו. איש לא יודע מה עשה. איש לא ראה את פניו. אפילו הסוהרים, סיפר ynet, אפילו הם לא ראו את פניו של האסיר עליו הם שומרים והם מעבירים לו את מזונו דרך הדלת מבלי לדעת מי זה שם, בצד השני של הדלת. אני מתאר לעצמי שמי שהחליט להעלים את האיש הזה, סבר שיש לו את הסיבות הכי טובות בעולם. אני משער שאם יציגו את הסיבות, 90% מהציבור יהנהן בהבנה, יצקצק בלשונו ואחרי רגע של אי נוחות (רבאק, זה יכול לקרות גם לי, יחשוב ישראל ישראלי להרף עין ומייד יגרש את המחשבה הרעה הזאת מראשו) יתגאה בבחורינו המצויינים העושים לילות כימים על הגנת העם והמולדת (ואגב - אין ציניות במשפט האחרון). חברים - דווקא בגלל שמדינת ישראל יקרה לנו ודווקא בגלל שביטחון ישראל עומד לנגד עינינו, אנחנו חייבים להתנגד לאופנה החדשה של "העלמה". את ענת קם העלימו למשך 3 חודשים. את האח של עיסאם מח'ול, העלימו לחודש וחצי כמעט. ההוא מכלא איילון נמצא "בפנים" כבר חודשים ארוכים. אף אחד מהם לא ראה שופט. אף אחד מהם לא ראה עורך דין. אלו רק דוגמאות מחצי השנה האחרונה. כולם נעלמו. על כולם הוציא שופט, נעלם גם הוא, צו איסור פרסום במעמד צד אחד, מבלי שעו"ד מטעמם יהיה נוכח. כולם גם אוטומטית מורשעים בעינינו ברגע שהם יוצאים ממעמד צו איסור פרסום כי אנחנו רוצים להאמין - משתוקקים להאמין! - שבישראל לא מעלימים אנשים סתם. שמעלימים אותם רק כשהם אשמים. אבל... אם גופי החקירה יכולים להעלים מישהו "כי הוא אשם", אז... אז למה יש לנו בכלל בתי משפט? כדי לשים פלומבה רשמית על האשמה של האיש? בשם הביטחון, מין דגל שמכסה הכל מרשימת המקורות של המוסד במדינות היעד ועד זיהום נחלים ע"י הביוב של בסיסי צה"ל - אנחנו שוכחים שבישראל יש חזקת חפות. שבישראל יש עדיין חובה להרשיע אדם בבית משפט ולא רק בתקשורת (ובואו לא נשכח - איזה נציג דו"צ עם דרגות אלוף משנה תמיד יראה לנו אמין יותר מאיזה עו"ד-אוהב-ערבים עם גלימה שחורה). אז כן, בסוף כולם מתגלים שוב לעולם. ולא, אני לא חושב שהצעד הבא יהיה חיסולים במחשכים סטייל ארגנטינה של ימי החונטה הצבאית, אבל חבר'ה - מהי מדינת ישראל אם לא תהיה מדינת חוק שיש בה כללים? במה אנחנו שונים מאויבינו שהמחובראת שלהם מעלים אנשים על ימין ועל שמאל? האם כל כך נטמענו במזרח תיכון עד ששכחנו שאחד מעקרונות הדמוקרטיה שלנו הוא זכויות החשוד? אני באמת מאמין - רוצה להאמין! משתוקק להאמין! - שאותו אדם שיושב היום בכלא איילון הוא איזה ארכי-מחבל שאוטוטו נשבר בחקירה ומעביר לחוקריו את המידע על כל הטרור העולמי. אני רוצה להאמין שהוא לא עוד איזה ילדה מטומטמת כמו ענת קם, או איזה "ארכי מרגל" כמו מח'ול שמסר לערבים אחרים (שומו שמיים!) את מיקומה של הקריה, או כל מיני פרטים אחרים שחיפוש בגוגל יגלה להם, וברמת מיהמנות גבוהה הרבה יותר. כתבתי בפתח דבריי שהפוסט הזה לא פשוט לי. גידלו אותי להאמין בזרועות הביטחון של ישראל, ואני מאמין בהן בכל ליבי גם כי באמת מדובר בארגונים שכל מהותם היא השמירה על הבנות שלי, וגם בשל היכרות אישית. אבל עכשיו אני קצת חושש. אני חושש שאולי הרסן הותר יותר מדי. אני חושש שבשם הביטחון של הרוב, נפגע באיזה יחיד שהוא גם חף מפשע או לפחות לא עבריין כזה שראוי להעלים אותו. להסיר אותו מהרדאר. למחוק אותו. לא יודע מי זה שם בכלא איילון. לא יודע מה תפקידו בכוח. לא יודע מה הוא עשה. אני כן יודע שהמחשבה על זה שמישהו יושב בכלא בלי שאף אחד (כמעט) יידע למה, היא מטרידה. בלשון המעטה.

לקחת את הירח. 15 שנה למחזור 95

את שי מזרחי לא ראיתי 15 שנה. למעלה משליש מהחיים שלי.


בפעם האחרונה שראיתי אותו, היה לו שיער ארוך ומגפיים עם עקב. הוא נהג בפולקסווגן חיפושית צהובה, והיה הראשון בשכבה שהיו לו רשיון ואוטו. הוא היה מגיע בכל בוקר לגימנסיה, מחנה את החיפושית ליד העמודים שסימנו את קצה הכביש, ומשאיר את הדלת פתוחה לכמה דקות, כשהוא יושב בפנים, כדי שאף אחד לא יפספס את העובדה שהוא נוהג באוטו משלו.


וואלה. 15 שנה.


לדעתי, ראיתי אותו במסיבת הסיום של התיכון בפעם האחרונה. זה היה השבוע לפני עשור וחצי. היינו שכבה ענקית, מחזור 1995 של הגמנסיה הריאלית בראשון לציון. 15 כיתות. קצת פחות מ - 600 תלמידים. מסיבת הסיום ארכה נצח, כי כל אחד מאיתנו עלה לבמה לקבל לחיצת יד מגמי סגל המנהל, שוש וינטר רכזת השכבה, והמחנכת. אחר כך הייתה מסיבה בקאנטרי. אומרים שחלק מהחבר'ה עשו חראקות בדרך למסיבה ושהמשטרה רדפה אחרי אחד מאלה שהיה להם אופנוע ולא תפסה אותו. אני לא יודע. הייתי ילד טוב מדי מכדי להיות מעורב בזה.


שי בא לבקר אותי בכנסת היום. "נפגשנו" בפייסבוק לפני כמה חודשים. אמרנו שאם הוא בירושלים, הוא יקפוץ - והוא יצא גבר וקפץ. דיברנו על פוליטיקה, ועל יחסי יהודים-ערבים, ועל חוויות שלו ושלי מהצבא ועל מה לא. ובעיקר דיברנו על מה יצא מהחבר'ה של אז.


גיל אוליאמפרל מי"ב 8 הוא היום אחד המפיקים הגדולים ביותר בשואוביז הישראלי. אם תלכו למופע סטנד אפ, יש סיכוי לא רע שהשם שלו יופיע על הכרטיס כמייצג האמנים. גיא סודרי מי"ב 13 היה העורך שלי בחדשות 10, והיום הוא העורך של המהדורה של המדינה עם יונית וקושמרו. קובי קמחי הקים איזה ארגון ענק שמטפל בנפגעי טרור בכל העולם אחרי שאבא שלו נהרג בפיגוע באזור התעשייה הישן בראשון. למקס בלובבנד יש איזה סטארט אפ ומספרים שגיל כהן חזר בתשובה והוסמך להיות רב באיזו קהילה שמשלמת לו בוכטות בשביל שיהיה שליח הציבור שלהם. וזה עשה ככה. וזאת עשתה ככה. וההוא. וההיא...


ואז מדברים על אלו שלא הצליחו.


ע', הבחורה הכי יפה ומלכת הכיתה שהייתי מאוהב בה עד כלות בכיתה י' מסתובבת היום בראשון עם שיניים צהובות, מבולבלת לחלוטין ועם ראש "לא מסודר" כמו שהגדירה אותה מישהי שמכירה אותנו מאז ופגשה אותה. וא', חברה הכי טובה שלה בתיכון, מסתובבת על קו הודו-מזרח-דרום אמריקה ומחפשת מישהו שייתן לה חום ואהבה ושיתייחס אליה כמו בנאדם. ש' היה נשוי, והתגרש אחרי שאשתו תפסה אותו עם מישהו במיטה. א' עדיין בעסק המשפחתי שלו. הוא כתב לי פעם בפייסבוק שהוא מת לצאת מזה, אבל אבא שלו, אחד האנשים החזקים בעיר, לא נותן לו מנוחה. הוא בכלל רוצה להיות צייר.


ואז פתאום זה תופס אותך בבת אחת. בחזה יש מין מועקה כזאת, כמו פקק אדיר שחוסם אותך מבפנים. אתה מרגיש משהו, ולא יודע להגדיר אותו. מישהו מתחבא שם בפנים ולא מצליח לצאת, והוא מטפס במעלה הגרון. אתה מכיר אותו, למרות שלא נפגשת איתו שנים. הוא נראה בדיוק כמוך, אבל משהו בו שונה בתכלית. הוא כל כולו אופטימי ומאושר. הוא אתה. פעם. לפני שהפכת למי שאתה היום.

והוא לוקח אותך למסע. יחד איתו, אתה נזכר בהפסקות, ובכל הפרצופים השמחים שהסתובבו במסדרונות. בשקיעות שהיינו מסתכלים עליהן אחה"צ, יפעת ואני, מהבניין של י"ב כשהיינו מחכים לענני סערה ולברקים שיעידו על הסופה שהחזאים מדווחים עליה. בהליכות לקאנטרי עם דרעי ולירן ומשחקי הכדורסל בבלטות של בי"ס אשכולות. בתמונות של מחזורים משנות הארבעים ועד היום שתלויות ליד המזכירות וכמה שהמצולמים נראים חנונים בתמונות בשחור-לבן. במעשנים שהיו חומקים באלגנטיות כל הפסקה עם סיגריית נובלס חצי משומשת מההפסקה הקודמת ומעשנים אותה בדקות שנותרו עד לשיעור הבא. בחבורה של הקולים, ובחבורה של הרוקרים, ובחבורה של הערסים, ובחבורה של הכיתה הביוטכנולוגית שאף אחד לא באמת הבין מה הם לומדים שם, מאחורי כיתות המעבדה.


ואתה נזכר בש' שקפצה למים ואיבדה את חזיית הביקיני קצת אחרי שזכתה בתואר מלכת היופי של איזו תחרות ביזארית ואיך היא הראתה לך בגאווה את הסרט ששמו עליה אחרי הזכייה כשבאת לעזור לה ללמוד לבחינת המגן בהיסטוריה. כמה היית גאה בה. היית בטוח שאתה מכיר סופרמודל. ואתה נזכר בא' הגמדה ששידרה באיזו תחנת נוער של קול ישראל והיית בטוח שהיא הולכת להיות הדבר הבא בתקשורת. ואתה נזכר בספר שי' כתב והראה לך, וחשבת שהוא ממש מעניין ושהוא הולך להיות סופר.


ואז החיים קרו להם, אבל שום דבר מהדברים שחשבת שיקרו להם לא קרה.


ואתה עצוב כי אתה מבין שלא מעט מהחבר'ה שלך מאז הם לא פחות מטרגדיה. כי ע' הייתה מלכת הכיתה ויש לה שיניים צהובות ואיזה מניאק אחד הרס לה את החיים ודרדר אותה לעזאזל. וי' היה צריך להיות סופר והיום הוא עובד בנק. וא', חברה של ע', הייתה בחורה מדהימה ונבונה ויפיפיה, והיום היא מחפשת שיבוא מישהו ויאהב אותה.

ואז ההוא שלקח אותך לטיול הולך ממך, ונמוג פנימה למקום העמוק שבו אתה מחביא אותו, ואתה מסתכל במראה. עברו 15 שנה מאז שסיימת תיכון. יצאת ביום האחרון מהבניין של היו"ד-בי"תים והסתכלת אחורה כי ידעת שזו הפעם האחרונה. כי הבנת שזה מסוג הרגעים שצריך לתפוס בשתי ידיים. הרגשת כאילו כל העולם יחכה לך ברגע שרק תתפנה אליו. אמרת לעצמך שאחרי הצבא והאוניברסיטה השמיים הם הגבול, וגם זה לא בטוח - לך תדע, אולי תגיע לחלל!


ודווקא היה באמת בסדר. ויש לך משפחה. ועבודה. וטפו טפו, משלמים את החשבונות בזמן והילדות מקסימות. ואתה מוקף חברים. וחווית חוויות נפלאות מאז שיצאת מהתיכון. אבל כשאתה חושב על כולם, ועובר על הפרצופים שלהם במסדרון, ונזכר בכל מיני רגעים שקפאו בזמן אתה מתמלא בעצב. לא, זו לא תוגה. זה גם לא געגוע. זה פשוט פרץ האופטימיות והשמחה הזה שאתה זוכר מאז ואיבדת אותו איפשהו בדרך שאתה כל כך מתגעגע אליו, ושכל פעם שאתה נזכר בו אתה מבין כמה הוא חסר לך. והרגשת בשנים האחרונות יותר מפעם אחת שהיית קרוב אליו. ונגעת בו לרגע ברגעים הכי מאושרים שלך. 


אבל זה אף פעם לא היה כמו אז, בקיץ 1995 כשהשמיים היו הגבול, וע' הייתה הילדה הכי יפה בכיתה, וש' הייתה סופרמודל, וא' הייתה הדבר הבא ברדיו, וי' כתב ספר למגירה. אף פעם לא תחזור לאותה תחושה אדירה של כוח. לאותה תחושה של "שים לב עולם, אני בא!" שהרגשת אז. ואז אתה פתאום מבין שבכל פעם בה אתה נוסע לראשון, ועובר בטעות בשכונה הישנה שלך ליד התיכון, הלב שלך נצבט. כי באותו רגע אתה נזכר מי היה גר באיזה בית, ופתאום הטעם של הפלאפל מרח' דרובין עומד לך על הלשון, ואתה שומע שוב את הקולות במסדרונות של הגמנסיה, ורואה שוב את כולם מגיעים עם ארבעה או חמישה סוגי טי שירט עם הלוגו של התיכון בפינה. והנה! - אתה נשבע לעצמך - אתה נשבע שאתה רואה כרגע את החבר'ה שרצים בראור עם חולצה לבנה מסביב לבלוק של בית הספר (שני סיבובים זה אלפיים).


ואתה נזכר שפעם נדמה היה שהעולם כולו שלך. שפעם נראה היה שאם רק תושיט יד תיקח גם את הירח. שפעם היית כל כך תמים, במובן הכי חיובי של המילה.


ואז אתה שואל את עצמך אם אתה הצלחה או כישלון. אם עמדת במטרות שהיו לך (היו לך מטרות בכלל?). אתה לא מצליח לברוח מהשאלה מה יהיה אם... אם יעשו כנס מחזור אי פעם. האם תסתובב בו ותספר בגאווה על מה שעשית בחיים? ואז אתה כותב פוסט, בשעה 00:35 ומסתקרן לדעת אם יש מישהו שקורא בכלל, ואם כן האם זה מעניין אותו.


עברו 15 שנה. לא, אתה מבין. אתה כבר לא ילד.


אבל הוא עדיין שם בפנים. מוחבא היטב. מכוסה בשכבות של ציניות ו"ניסיון חיים". הוא שם, מוחבא היטב כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותו, אבל לפעמים הוא מצליח לפרוץ החוצה. זה קורה כשאתה נפגש עם מישהו מפעם או רואה מראה מוכר מאז, והוא יוצא לכמה רגעים, ומזכיר לך איך פעם הכל היה פשוט.


איך פעם העולם היה מקום הגיוני. מסודר. 


איך פעם יכולת להושיט יד, ולקחת את הירח, אם רק תרצה בכך.

חיבוקים באפלה

אין לי שום כוונה להתנצל פה, או לעבור איזשהו מבחן נאמנות שבו אעבור על איזה צ'ק ליסט שיסמיך אותי כציוני. זה נהיה מפחיד לדבר פה. לכתוב. בימים האפלים והנוראים האלה שאנו עוברים, כל מי שמעז להצביע על משהו שהוא לא בסדר מייד מסומן כבוגד. כל איש אקדמיה שמעז לומר שהממשלה טיפשה מייד יסומן על ידי הדגנרטים הממומנים היטב של "אם תרצו" (מכספי אוונגליסטים שרוצים שנתנצר, כמובן) כ"פוסט ציוני העוסק בהדרת הנרטיב היהודי מהאקדמיה". כל מי שסבור שצריך לאפשר לחנין זועבי להתנהל בחופשיות אלא אם יחליטו גורמי אכיפת החוק שעברה עבירה, ממש כמו כל ח"כ אחר, נשלח מייד "לחברים שלו בחמאס". איזו אפלה נוראית. האור לא גר פה יותר. אין לי שום דבר נגד גלי פטריוטיות. באמת שלא. כשמניפים את דגל ישראל למלוא התורן עם פתיחת טקס המשואות בהר הרצל, אני תמיד מזיל דמעה. כשאני רואה ישראלים מצליחים לזכות בפרסים בין לאומיים אני מתמלא גאווה על המדינה שהוציאה אותם תחת ידיה. כשנבחרת ישראל בכדורגל מנצחת זו שמחה כפולה - גם על הפטריוטיזם, וגם על עצם הנס הגלוי שלפנינו, כשחבורת שחקנים עצלנים שמקבלים יותר מדי כסף הצליחה למצוא יריבה יותר גרועה ממנה, וכל מי שצופה בנבחרת שלנו יודע כמה זה נדיר! יש לי בעיה כשגל הפטריוטיות הוא כה גבוה עד שהוא מסתיר את כל שאר הדברים בעולם. אנחנו כל כך עסוקים בלחבק את צה"ל ואת השייטת ואת הגיבורים ולהתחבק עם עצמנו ולטפוח לעצמנו על השכם, עד ששכחנו לגמרי שמעל השכם עליה טופחים, ומעל הידיים המחבקות והמתחבקות אמור להיות ראש. כמה זמן לא השתמשנו בראש. זה שחושב, ושואל שאלות, ומתעניין. להשתמש בלב? ברור! איתו אנחנו מחבקים. להשתמש בבטן? כל הזמן! שם העצבים שלנו, ויש המון כאלה. להשתמש בתחת? לשם יכול להיכנס... (פה אפשר להוסיף מי שעצבן אתכם לאחרונה). אבל להשתמש בראש? את זה אנחנו לא עושים. כי לחשוב זה לא פטריוטי. הנה שאלה מעניינת. לפי כל הפרסומים, וגם לפי דבריו של שר הביטחון, מי שקיבלו את ההחלטה על ההשתלטות על המשט, זמן ההשתלטות והשיטה היו שניים - ראש הממשלה ושר הביטחון. וזהו. לא התקיימה מעולם הצבעה בפורום מחייב כמו מליאת הממשלה. גם לא בפורום חצי-רשמי כמו הקבינט המדיני-בטחוני. לעזאזל, אפילו לא הייתה הצבעה ב"שביעיה הסודית" שם יושבים מאורות של איי קיו כמו בוגי יעלון, אלי ישי ואיווט ליברמן. שלושים ותשעה (!!!) שרים וסגני שרים יש בממשלת ישראל. רבע מהאנשים שנבחרו לכנסת ישראל בבחירות האחרונות. יש שם שר שאחראי להסברה, ושר שאחראי למודיעין. אתה שואל את עצמך האם התייעצו איתם - הרי הם שרים, ובטח הם מומחים בתחומם, לא? בטח יש להם דרגים מקצועיים שאמורים לתת מענה לכל שאלה. אז זהו, שלא. אף אחד מ - 37 הליצנים שאינם ביבי וברק לא השתתף בהחלטה. אף אחד מאותם שלושים ותשעה שאמורים לנהל את חיינו לא חשב שהחלטה כזו, אולי כדאי לדבר עליה. לחשוב עליה. להביא איזה איפכא מיסתברא, סתם בשביל האתגר האינטלקטואלי. אף אחד. אפילו לא השר לענייני מודיעין (מרידור) או זה של ההסברה (אדלשטיין) שהיית מצפה מהם למעורבות - עזבו מעורבות ממש, התייחסות כלשהי! - גם הם בחרו בדום שתיקה. אבל מה, אני הוזה? הרי אדלשטיין לא באמת קשור להסברה, זה רק מה שכתוב לו על כרטיס הביקור. ומרידור לא באמת אחראי למוסד ולשב"כ, ופלד קיבל את "תיק צד"ל" כי זה לא נעים להיקרא סתם "שר", ובני בגין עבר לשחק בקישור כשר המקשר לכנסת מאותה סיבה. לעזאזל, אפילו שטייניץ קיבל את התואר שר אוצר רק אחרי שנתניהו הגדיר את עצמו כ"שר על כלכלי". מרוב עצים בממשלת ישראל, לא רואים את היער. מרוב שרים, אף אחד לא מקבל החלטה מיניסטריאלית או לפחות שואל שאלות. אז אנחנו מתחבקים. הממשלה מחבקת את השייטת. העם מחבק את הלוחמים. יוצרים מין עננה ורודה של אושר וחדווה פטריוטית, וכדרכם של עננים גם זה מסתיר משהו - את ערוותה של ממשלת ישראל. שימו לב - אני לא מתייחס כהוא זה לנכונות ההחלטה להשתלט על המשט. קטונתי. אני פשוט המום מזה ששרי הממשלה, 37 שרים שאינם השניים שקיבלו את ההחלטה, לא היו מעורבים - ואין פוצה פה ומצפצף. עכשיו העולם רוצה ועדת בדיקה. ביבי לא רוצה. ברור שבסוף הוא יקבל כל מה שיגידו לו, אבל כדרכו זה יהיה אחרי שישפילו אותו, ולא עם ראש מורם. זוכרים איך שהוא סירב לומר לאובמה "שתי מדינות לשני עמים" כי יש לו כבוד, ואמר את זה כמו תוכי אחרי שהאמריקנים כופפו אותו? אז זה מה שיקרה גם פה. הרי יש סיבה שבגללה נתניהו וברק לא רוצים ועדת בדיקה. הפרוטוקולים. רחמנא ליצלן, אם תבוא ועדה ותבקש ממזכירות הממשלה להעביר לה את דף החלטת הממשלה ותוצאות ההצבעה בעניין המשט - מה יגידו במשרד רוה"מ? איבדנו? לא מאתרים? רוה"מ ושר הביטחון שלו שלחו כמה מאות חיילי צה"ל מהשייטת ומהסטי"לים להשתלט על אוניות בדרכן לעזה בלי לבקש רשות? מה הם יגידו? ומה זה אומר על שני המטכ"ליסטים (מיל.), ביבי ואהוד, שהוציאו את החיילים למשימה הזאת? בשנת 2002 הייתי באמצע שירות מילואים במחנה עופר, כשהתחיל מבצע חומת מגן. תוך שלושה ימים מצאנו את עצמנו במחנה הפליטים ג'נין, חוטפים אש שלא ציפינו לה, ועם הרוג 5 דקות אחרי שיצאנו לכיוון המחנה. ביום השמיני או התשיעי של הלחימה בסמטאות הצרות של המחנה הקטן והצפוף בטירוף הזה, התרחש הקרב שבו נהרגו 13 מחיילי גדוד אחר בחטיבה שלי. כשיצאתי מג'נין ראיתי את שלטי הפרסומת שטופי הדגלים, ואת הסטיקרים הפטריוטיים על הרכבים השונים. אנשים אשכרה הציעו (!) טרמפים בכביש ואדי ערה. גם אז התחבקנו. ואני זוכר ששאלתי את עצמי כמה זמן ייקח התחקיר של מה שעשינו ולא עשינו שם. אני לא יודע על תחקיר אמיתי שהיה שם. כנראה שבין חיבוק לחיבוק לא היה זמן לשאול שאלות. והיום שוב אנחנו מתחבקים. מאוהבים בעצמנו באהבה עיוורת, ולא שואלים את עצמנו לאן אנחנו הולכים. כל הרואים הפכו לעיוורים. הם לא רואים כלום, מי מחשש שיבולע לו ומי כי באמת טחו עיניו. העיוורים ממשיכים לדמיין את המציאות כפי שהם תמיד עושים, בלי קשר לאיך הדברים נראים באמת. האפלה כה גדולה, עד שהיא מסמאת את העיניים. יהודה עמיחי כתב את אחד השירים האהובים עליי: "משלושה או ארבעה בחדר, תמיד אחד עומד ליד חלון. מוכרח לראות את העוול בין קוצים, ואת השריפות בגבעה. וכיצד אנשים שיצאו שלמים, מוחזרים בערב כמטבעות עודף לביתם". השיר הנפלא הזה נכתב כשישראל הייתה בת 10. הוא שיר הלל לאדם המצפוני שלא מפחד להביע עמדה שאינה קונפורמיסטית. בישראל בת ה- 62 אותו עומד ליד החלון היה נזרק החוצה דרך החלון לידו עמד. אני מוצא את עצמי מתעורר כל בוקר, מסתכל על המשפחה המקסימה שלי, וקורא עיתון. הדיסוננס בין האושר הפרטי לאסונות שבאים אלינו הביתה בסביבות השעה 4 בבוקר כשנשמעת החבטה העמומה של העיתון בדלת, הוא מטורף. אני לא יכול שלא לשאול את עצמי אם ככה הרגישו חלק מתושבי דרום אפריקה של סוף שנות השבעים או עיראק של שנת 90 או סרביה של אמצע שנות התשעים כשהבינו שהמדינה שלהם בדרך להיות מוצאת ממשפחת העמים. לא, אתה משכנע את עצמך - אנחנו מדינה נורמלית! אז זהו, שלא. אנחנו מדינה שבה שר ביטחון וראש ממשלה מקבלים לבד החלטה שתשפיע על 6,999,998 אנשים אחרים - ואחר כך לא מסכימים שיבדקו אותם (צה"ל, ראוי להזכיר, הקים ועדת חקירה) כדי לכסת"ח את עצמם ולא להיות מוצגים כאחראים. אנחנו מדינה שבה הממשלה לא דופקת חשבון לאף אחד, ובראש ובראשונה לא לאזרחים שלה. אנחנו חיים במדינה שבה שר הביטחון וראש הממשלה יכולים לפטור אותנו ב"עזוב'תי באמא'שך". אבל אנחנו לא מתעניינים בזה. אנחנו נתעסק עם חנין זועבי. ונראה תמונות של סכינים על המרמרה ביוטיוב ושוב נשתכנע שעמישראל חי. ונתעודד מהפגנת הזדהות של חמישים אלף יורדים מול הקונסוליה בלוס אנג'לס (הם תמיד הכי פטריוטים, היורדים - אבל רק מרחוק, כמובן). ושוב ניכנס בערביה הזאת זועבי. ונקרא לה, כמו שעשו בשבוע האחרון בכנסת באחת התצוגות שהכי ביזו את הדמוקרטיה שלנו אי פעם, בשם " חנין זובי" או שנשאל אותה "האם היית מסתדרת בעזה, רווקה בת 38?" ונרגיש הכי גב-גבר שיש. כי אנחנו מתחבקים. וזה נורא נעימי. זאת רק המציאות, קרציה שכמותה, שמסריחה לנו פה את הכל. איתה, אנחנו לא מתחבקים.

Where is my mind?!

הפיקסיז לא באים לישראל. אלוויס קוסטלו לא בא לישראל. המון אמנים שדיברו איתם על לבוא לפה, מחליטים לא לבוא לישראל. האמת? אני מבין אותם. זה לא קשור לאם אני חושב שמה שישראל עושה מבחינה מדינית זה נכון או לא. אני מבין אותם כי גם אני לא הייתי רוצה להגיע לאזור שכל מהדורות החדשות מדווחות עליו כעל אזור מלחמה. כי אם אני אירופאי או אמריקני, אני לא בא לישראל גם בשביל מיליונים. ישראל, נרצה או לא, מצטיירת בעולם כאיש הרע. מגיע לנו או לא, במאבק על ליבו של העולם הפסדנו. אנחנו נתפסים כמדינה כובשת ואכזרית, שעשתה סוג של מעשה שלא יעשה במצור האכזרי וחסר הלב שלנו על עזה האומללה והחלושה. אנחנו נתפסים כמדינה שפשטה על אוניות שכל כולן טוב ונופת צופים, וטבחה ב- 9 אנשים חפים מפשע שכל חטאם היה רצונם להעביר קלנועית ושני כסאות גלגלים למחנה הפליטים ג'בליה. הגיע הזמן שנכיר בזה. את המאבק הזה, אלא אם פתאום יקרה משהו דרמטי בטירוף, הפסדנו. עכשיו שימו את עצמכם רגע בנעליים של הפיקסיז וכל שאר האמנים. גם אתם לא הייתם הולכים להופיע בלבאנט בפני כמה עשרות אלפי אנשים ולהציג את עצמכם כמי שמסכימים להופיע בפני אומה השנואה על ידי עשרות מיליונים בימים אלה. כולם בישראל רוצים קפיטליזם, נכון? אז הנה ההחלטה המאוד נכונה מבחינה זו: תוותר על כמה אלפים של לקוחות, ותשמור על מיליונים אחרים. פשוט וקל. גם אתם הייתם נוהגים אותו דבר. גם אני. זה ממש כמו שאף אחד לא בא בטענות לאהוד אולמרט על כך שלא התבטא פומבית בעד זכויות הקהילה ההומו-לסבית למרות שהוא תומך ידוע בזכויות האלה, בזמן שהוא התמודד לראשות הממשלה. לכולם היה ברור שהוא לא עושה זאת כי הוא לא רוצה לאבד אוכלוסיות שלמות שמתנגדות למתן זכויות אדם בסיסיות לאלו שבוחרים ללכת למיטה עם מי שהם רוצים גם אם זה לא מתאים לכולם. לבוא בטענות לאמנים שלא מופיעים בישראל זו צביעות. הם אמנים אך גם אנשי עסקים. הם לא אגף הדוברות של משרד החוץ או משרד רוה"מ. הם לא צריכים להיות אלו שיעלו את קרנו של עם ישראל בין עמי העולם. מאז שהתפרסמה הידיעה הבוקר, קיבלתי הזמנות לשלוש קבוצות שונות שמחרימות את הפיקסיז כי הם לא באים לישראל. זה כל כך פאתטי. זה מזכיר ילד שעושים עליו חרם, אז הוא מחליט שהוא מחרים את כל הכיתה. ממש כמו אותו ילד דחוי, גם לעולם לא אכפת אם אנחנו מחרימים אותו "בחזרה". אזרחי אירופה והאמריקות לא ממש מתעניינים בזה שאנחנו "תוקעים להם". הם לא מרגישים אפילו דגדוג קל. אבל העיקר שהכנסנו להם באבי אביהם, לפיקסיז האלה. פתחנו 3 קבוצות בפייסבוק. מי יכול עלינו?! ובכלל, מי רצה שהם יבואו, הסולן השמן והאנטישמי הזה בלאק והחברים שלו?! אני, בכל הכבוד לכולם, אמשיך להאזין לפיקסיז בשמחה. אני לא רואה שום טעם להעניש את עצמי. החרם על ה"מחרימים" הוא מפלטם של האומללים. הוא מפלטם של הדחויים. של אלו שרואים את הבעיה מול עיניהם, אבל לא מוכנים להכיר בעובדה שכדי לראות אותה הם מסתכלים בזכוכית שיש מאחוריה משהו בצבע אטום. קוראים לדבר שהם מסתכלים בו מראה. הבעיה, חברות וחברים, היא ממש לא הפיקסיז. הם להקה מעולה, שכתבה שירים נפלאים שהיו פס הקול של חטיבת הביניים והתיכון שלי, וגם חלק גדול מהצבא. הם לא מפסידים כלום מזה שהם לא מופיעים פה. הם אפילו הרוויחו עוד כמה אנשים שיקנו את הדיסקים שלהם כאות הזדהות, ויגלו את המוזיקה הנפלאה והגיטרות המנסרות, אם לא הכירו אותם עד היום. הבעיה היא איתנו. עם זה שלאט אבל בטוח אנחנו הופכים להיות דרום אפריקה של שנות השמונים. אולי לא בעיניי עצמנו, אבל זה לא משנה - העולם תופס אותנו ככה. יהיו שיגידו שזו בעיה של מדיניות. יהיו שיגידו שזו בעיה של הסברה. זה ממש לא מעניין. זו בעיה שלנו. לא של הפיקסיז. בטח איווט ליברמן יגיד משהו גאוני בעניין הזה. הוא, או איזה שר מבריק אחר. אז הנה, בשבילם, שיר קלאסי של הפיקסיז שמתאים יותר מכל:

With your feet in the air and your head on the ground

Try this trick and spin it, yeah

Your head will collapse

But there's nothing in it

And you'll ask yourself

Where is my mind

באמת איפה?!

על היאוש - למה אני לא עושה הסברה

לרקפת בר-סלע יש שם כל כך מגניב, שזה יהיה מצער אם היא תחליף אותו יום אחד כשתתחתן. היא הייתה חניכה שלי לפני עשור בנתב"ג. היא גם חברה שלי בפייסבוק.

בכל שעה בערך, היא מעלה עוד קליפ שמראה את האלימות של נוסעי ה"מרמרה" הטורקית נגד חיילי צה"ל. היא מוסיפה לזה טקסט קצר באנגלית שמפנה לוידאו, ורושמת מעל הכל care and share כדי שגם חברים שלה בחו"ל יראו, ואולי יפיצו את הקליפים האלה. הרעיון שלה, ושל עשרות חברים אחרים שלי פה הוא פשוט - אם יותר אנשים יראו את הקטעים שמראים את האלימות נגד חיילי צה"ל, אנשים יבינו למה לא הייתה לחיילים ברירה אלא להגן על עצמם באש חיה.

רקפת, ועוד אלפי ישראלים עושים "הסברה" - מילה יפה ליחסי ציבור - עבור מדינת ישראל. האמת? אני מעריץ אותם על זה. הם עושים הכל כדי שמדינת ישראל תצא בסדר. הם הכי אכפתיים בעולם. הכל בהתנדבות, הכל באהבה.

אבל אני? אני לא עושה הסברה.

אני לא עושה הסברה כי התייאשתי. כי כשאני מסתכל ימינה ושמאלה לעיניים של אנשים ברחוב, בעבודה, בבניין שלי - אני רואה פחד. הם לא מפחדים מארדואן או אחמדינג'אד או הנייה או כל חובב ציון אחר מסוגם. הם פוחדים כי הם מיואשים. כי נמאס ללכת מדחי אל דחי.

כי אין אחרי מי ללכת.

כי אין הנהגה.

כי אין חזון, ובהיעדר חזון ייפרע עם.

ביבי נתניהו הוא שמוק. תמיד הכל מתרסק דווקא כשהוא בחו"ל. מהומות הכותל ב- 96? בחו"ל. ניסו להתנקש בחאלד משעל? בחו"ל. מגיע המשט הטורקי? בחו"ל. יש לו מעין מגע מידאס הפוך. איפה שהוא נוגע, ככל שזה קשור בפעילות ביטחונית, יש פלופים. על ברק אני לא רוצה להרחיב. אני בספק אם הוא היה מצביע לעצמו, לו היה נוהג ביושר בקלפי. ציפי לבני? מי בכלל זוכר מי זאת. ליברמן? אני חושב שכולם כבר השתכנעו סופית שהוא פסיכופת, ושהאדם היחיד שיותר מסוכן ממנו למדיניות החוץ זה הסגן שר שלו, דני איילון.

ואז, אחרי שאתה מגיע למסקנות הדי מתבקשות האלה, אתה מסתכל ימינה. ושמאלה. וימינה. ושוב שמאלה - ואין אף אחד פוטנציאלי שינהיג את המדינה הזאת לחוף מבטחים. אין אף אס בשרוול שאפשר לשלוף, ולסמן אותו בתור התקווה הלבנה הגדולה של הציבור בישראל. פשוט אין. כשאני מדבר עם אנשים הם ישר אומרים "ומה עם גבי אשכנזי?".

נו? מה איתו? לא נשבר לכם כבר מגנרלים? עוד לא למדנו את הלקח? עוד לא הפנמנו שצריך לתת להם איזה עשור, עשור וחצי של התאזרחות לפני שנותנים להם את המפתחות?

אבל אני מדבר שטויות. הרי זו לא המנהיגות שדפוקה.

מה שדפוק זה המצב.

"המצב".

כולם דואגים בגלל "המצב".

אותה סיטואציה נוראה. מאגית כמעט.

"המצב".

אותה גזירת אלים של סיזיפוס שנכפית עלינו כשאנחנו גוררים את הסלע במעלה ההר רק כדי לראות אותו מתדרדר למטה רגע לפני ההגעה לשיא הגובה.

לא, חברים. אתם לא דואגים בגלל "המצב". אתם דואגים בגלל היאוש.

אתם דואגים בגלל שאתם יודעים, כמוני, שהסיכוי לשינוי מהותי במצבה של ישראל הוא אפסי. אתם דואגים בגלל שאם נשאל עשרה אנשים ברחוב אם הם צופים - באמת ולא בשאיפה - שמצבם יהיה טוב יותר בעוד שנה מכפי שהיה לפני שנה, רובם יגידו עם יד על הלב שלא. זה לא "המצב" שחרא. זו ההנהלה של כל העסק פה, שמביאה אותנו אל "המצב".

מדינת ישראל היא מדינה שהתפרקה לחלוטין מכל החובות שלה כלפי אזרחיה. במדינת ישראל הממשלה לא אחראית יותר על הנתינים שלה. הם אחראים עליה.לפני איזה שבועיים כתבתי פה פוסט שתפס כאש בשדה קוצים על החוסר בדיור. המון אנשים שאני לא מכיר שמו את הפוסט הזה בפרופיל שלהם כשהם כותבים "מסכים עם כל מילה". לעם ישראל אין בית. אז דיור, המדינה לא נותנת.

ביטחון תעסוקתי וכלכלי? הצחקתם לי את משרד האוצר. כמעט כל העובדים בישראל נמצאים היום במצב בו אפשר לפטר אותם בהתראה של 30 יום ועם בעיטה בתחת. ודאות כלכלית מדינת ישראל לא מספקת, בלשון המעטה.

על הביטחון האישי לא ארחיב במילים. כולנו יודעים מה קורה פה. תנסו להביא שוטר כשיפרצו לכם הביתה. הוא יבוא, אבל מחר.

חינוך? בטח, יש חוק חינוך חובה, לא? כמה אלפי שקלים בחודש, והילדים שלכם יחזרו מהגן ויספרו שהיום למדו משהו חדש. גם את זה, המדינה לא מספקת.

ועכשיו בא דבר חדש - אנחנו צריכים לעשות הסברה למדיניות הממשלה.

עד כאן.

ניחא זה שהממשלה לא נוקפת אצבע ולא מפנה תקציבים כדי שיהיה נורמלי לגור פה. לזה כבר התרגלנו, וזו ממש לא המצאה של ממשלת ביבי (אישית יש לו אחריות עצומה לכך מהתקופה שהיה שר אוצר, אבל רוה"מ אז היה שרון). אבל שאנחנו נצטרך להסביר את מעשי הממשלה שלנו כי היא נכשלת בכך באופן סיסטמטי???

כשהבת שלי, בת שלוש ביולי הקרוב, עושה משהו מעצבן שהיא יודעת שאסור לה (מרביצה, נגיד) אני תובע ממנה להסביר את מעשיה. היא תמיד נותנת איזה הסבר, ומתנצלת. היא אף פעם לא מבקשת מאמא שלה, מאחותה הקטנה או מאיזה אדם אחר שמוכר לה שיסביר בשמה את השטות שעשתה. היא בת שלוש, והיא מבינה שהיא אחראית למעשיה. ממשלת ישראל, בניגוד למיכלי, לא מבינה את זה.

המדינה מתחבאת היום מאחוריך. היא מבקשת ממך לעשות לה מערוף, לעשות קצת טלפונים או לתת כמה פוסטים ולינקים ולעזור לה, בחייאת האמא'שך. ממשלת ישראל מתנערת מהמחוייבות האחרונה שנותרה לה - לקבל החלטות ולעמוד מאחוריהן. אפילו הדבר הזה כבר לא באחריותה, אלא באחריותנו.

אז... אז מה התפקיד של הממשלה, ריבונו של עולם?

אני לא רוצה ליטול חלק בהסברה. זה לא קשור לעמדה שלי כלפי מה שעשו עם האוניות הטורקיות. זה גם לא קשור לאם אני תומך בביבי או לא. זאת הרי המדינה שלי ושמה הטוב, אחרי הכל.

אני לא עושה הסברה כי התייאשתי. כי אין לי כוח.אני בחור אופטימי בדרך כלל, אבל אני לא מצליח להיפטר מהיאוש הזה שלא מרפה ממני. שמרוקן ממני את כל האנרגיה. שגורם לי להעריץ את רקפת בר-סלע שאולי עדיין מאמינה שאפשר להציל משהו. היאוש שגרם לי לברוח כל הזמן לקרוא על הפועל ולהיאחז בתוצאות שלה כאילו זה הדבר הכי חשוב ביקום רק בשביל האסקפיזם. היאוש שגורם ללא מעט אנשים לא לפתוח עיתון בבוקר.

זה לא "המצב". זה היאוש!!!

ביאושו של אדם, יש נטייה לפנות לבורא, ולו רק כי אולי זה יצליח. גם אני מוצא את עצמי יותר מדי פעמים עושה את זה לאחרונה. אז הנה, נעשה את זה שוב:אלוהים, אם אתה באמת שם אז שני דברים: 1. באמת תודה רבה על הדאבל בדקה ה- 92; 2. בחייאת, תן לנו מנהיגים נורמליים, כאלו שיכבדו אותנו וידאגו לנו, כי אלה ששלחת בינתיים על הפנים.

בזמן שכתבתי את הפוסט הזה עוד חמישה חברים שלי העלו קליפים חדשים מהאונייה הטורקית. אני באמת מעריץ אתכם. נגמרו החדשות. אפשר לחזור לראות טלוויזיה. אני הולך לראות נשיונל ג'יאוגרפיק. יש לי שעה של אסקפיזם עם איזה פסיכי אחד שמחבק תנינים.

יאוש.

עוד שבועיים הוא יהפוך ליותר נוח.

יתחיל המונדיאל.

עד היאוש הבא.