לקחת את הירח. 15 שנה למחזור 95

את שי מזרחי לא ראיתי 15 שנה. למעלה משליש מהחיים שלי.


בפעם האחרונה שראיתי אותו, היה לו שיער ארוך ומגפיים עם עקב. הוא נהג בפולקסווגן חיפושית צהובה, והיה הראשון בשכבה שהיו לו רשיון ואוטו. הוא היה מגיע בכל בוקר לגימנסיה, מחנה את החיפושית ליד העמודים שסימנו את קצה הכביש, ומשאיר את הדלת פתוחה לכמה דקות, כשהוא יושב בפנים, כדי שאף אחד לא יפספס את העובדה שהוא נוהג באוטו משלו.


וואלה. 15 שנה.


לדעתי, ראיתי אותו במסיבת הסיום של התיכון בפעם האחרונה. זה היה השבוע לפני עשור וחצי. היינו שכבה ענקית, מחזור 1995 של הגמנסיה הריאלית בראשון לציון. 15 כיתות. קצת פחות מ - 600 תלמידים. מסיבת הסיום ארכה נצח, כי כל אחד מאיתנו עלה לבמה לקבל לחיצת יד מגמי סגל המנהל, שוש וינטר רכזת השכבה, והמחנכת. אחר כך הייתה מסיבה בקאנטרי. אומרים שחלק מהחבר'ה עשו חראקות בדרך למסיבה ושהמשטרה רדפה אחרי אחד מאלה שהיה להם אופנוע ולא תפסה אותו. אני לא יודע. הייתי ילד טוב מדי מכדי להיות מעורב בזה.


שי בא לבקר אותי בכנסת היום. "נפגשנו" בפייסבוק לפני כמה חודשים. אמרנו שאם הוא בירושלים, הוא יקפוץ - והוא יצא גבר וקפץ. דיברנו על פוליטיקה, ועל יחסי יהודים-ערבים, ועל חוויות שלו ושלי מהצבא ועל מה לא. ובעיקר דיברנו על מה יצא מהחבר'ה של אז.


גיל אוליאמפרל מי"ב 8 הוא היום אחד המפיקים הגדולים ביותר בשואוביז הישראלי. אם תלכו למופע סטנד אפ, יש סיכוי לא רע שהשם שלו יופיע על הכרטיס כמייצג האמנים. גיא סודרי מי"ב 13 היה העורך שלי בחדשות 10, והיום הוא העורך של המהדורה של המדינה עם יונית וקושמרו. קובי קמחי הקים איזה ארגון ענק שמטפל בנפגעי טרור בכל העולם אחרי שאבא שלו נהרג בפיגוע באזור התעשייה הישן בראשון. למקס בלובבנד יש איזה סטארט אפ ומספרים שגיל כהן חזר בתשובה והוסמך להיות רב באיזו קהילה שמשלמת לו בוכטות בשביל שיהיה שליח הציבור שלהם. וזה עשה ככה. וזאת עשתה ככה. וההוא. וההיא...


ואז מדברים על אלו שלא הצליחו.


ע', הבחורה הכי יפה ומלכת הכיתה שהייתי מאוהב בה עד כלות בכיתה י' מסתובבת היום בראשון עם שיניים צהובות, מבולבלת לחלוטין ועם ראש "לא מסודר" כמו שהגדירה אותה מישהי שמכירה אותנו מאז ופגשה אותה. וא', חברה הכי טובה שלה בתיכון, מסתובבת על קו הודו-מזרח-דרום אמריקה ומחפשת מישהו שייתן לה חום ואהבה ושיתייחס אליה כמו בנאדם. ש' היה נשוי, והתגרש אחרי שאשתו תפסה אותו עם מישהו במיטה. א' עדיין בעסק המשפחתי שלו. הוא כתב לי פעם בפייסבוק שהוא מת לצאת מזה, אבל אבא שלו, אחד האנשים החזקים בעיר, לא נותן לו מנוחה. הוא בכלל רוצה להיות צייר.


ואז פתאום זה תופס אותך בבת אחת. בחזה יש מין מועקה כזאת, כמו פקק אדיר שחוסם אותך מבפנים. אתה מרגיש משהו, ולא יודע להגדיר אותו. מישהו מתחבא שם בפנים ולא מצליח לצאת, והוא מטפס במעלה הגרון. אתה מכיר אותו, למרות שלא נפגשת איתו שנים. הוא נראה בדיוק כמוך, אבל משהו בו שונה בתכלית. הוא כל כולו אופטימי ומאושר. הוא אתה. פעם. לפני שהפכת למי שאתה היום.

והוא לוקח אותך למסע. יחד איתו, אתה נזכר בהפסקות, ובכל הפרצופים השמחים שהסתובבו במסדרונות. בשקיעות שהיינו מסתכלים עליהן אחה"צ, יפעת ואני, מהבניין של י"ב כשהיינו מחכים לענני סערה ולברקים שיעידו על הסופה שהחזאים מדווחים עליה. בהליכות לקאנטרי עם דרעי ולירן ומשחקי הכדורסל בבלטות של בי"ס אשכולות. בתמונות של מחזורים משנות הארבעים ועד היום שתלויות ליד המזכירות וכמה שהמצולמים נראים חנונים בתמונות בשחור-לבן. במעשנים שהיו חומקים באלגנטיות כל הפסקה עם סיגריית נובלס חצי משומשת מההפסקה הקודמת ומעשנים אותה בדקות שנותרו עד לשיעור הבא. בחבורה של הקולים, ובחבורה של הרוקרים, ובחבורה של הערסים, ובחבורה של הכיתה הביוטכנולוגית שאף אחד לא באמת הבין מה הם לומדים שם, מאחורי כיתות המעבדה.


ואתה נזכר בש' שקפצה למים ואיבדה את חזיית הביקיני קצת אחרי שזכתה בתואר מלכת היופי של איזו תחרות ביזארית ואיך היא הראתה לך בגאווה את הסרט ששמו עליה אחרי הזכייה כשבאת לעזור לה ללמוד לבחינת המגן בהיסטוריה. כמה היית גאה בה. היית בטוח שאתה מכיר סופרמודל. ואתה נזכר בא' הגמדה ששידרה באיזו תחנת נוער של קול ישראל והיית בטוח שהיא הולכת להיות הדבר הבא בתקשורת. ואתה נזכר בספר שי' כתב והראה לך, וחשבת שהוא ממש מעניין ושהוא הולך להיות סופר.


ואז החיים קרו להם, אבל שום דבר מהדברים שחשבת שיקרו להם לא קרה.


ואתה עצוב כי אתה מבין שלא מעט מהחבר'ה שלך מאז הם לא פחות מטרגדיה. כי ע' הייתה מלכת הכיתה ויש לה שיניים צהובות ואיזה מניאק אחד הרס לה את החיים ודרדר אותה לעזאזל. וי' היה צריך להיות סופר והיום הוא עובד בנק. וא', חברה של ע', הייתה בחורה מדהימה ונבונה ויפיפיה, והיום היא מחפשת שיבוא מישהו ויאהב אותה.

ואז ההוא שלקח אותך לטיול הולך ממך, ונמוג פנימה למקום העמוק שבו אתה מחביא אותו, ואתה מסתכל במראה. עברו 15 שנה מאז שסיימת תיכון. יצאת ביום האחרון מהבניין של היו"ד-בי"תים והסתכלת אחורה כי ידעת שזו הפעם האחרונה. כי הבנת שזה מסוג הרגעים שצריך לתפוס בשתי ידיים. הרגשת כאילו כל העולם יחכה לך ברגע שרק תתפנה אליו. אמרת לעצמך שאחרי הצבא והאוניברסיטה השמיים הם הגבול, וגם זה לא בטוח - לך תדע, אולי תגיע לחלל!


ודווקא היה באמת בסדר. ויש לך משפחה. ועבודה. וטפו טפו, משלמים את החשבונות בזמן והילדות מקסימות. ואתה מוקף חברים. וחווית חוויות נפלאות מאז שיצאת מהתיכון. אבל כשאתה חושב על כולם, ועובר על הפרצופים שלהם במסדרון, ונזכר בכל מיני רגעים שקפאו בזמן אתה מתמלא בעצב. לא, זו לא תוגה. זה גם לא געגוע. זה פשוט פרץ האופטימיות והשמחה הזה שאתה זוכר מאז ואיבדת אותו איפשהו בדרך שאתה כל כך מתגעגע אליו, ושכל פעם שאתה נזכר בו אתה מבין כמה הוא חסר לך. והרגשת בשנים האחרונות יותר מפעם אחת שהיית קרוב אליו. ונגעת בו לרגע ברגעים הכי מאושרים שלך. 


אבל זה אף פעם לא היה כמו אז, בקיץ 1995 כשהשמיים היו הגבול, וע' הייתה הילדה הכי יפה בכיתה, וש' הייתה סופרמודל, וא' הייתה הדבר הבא ברדיו, וי' כתב ספר למגירה. אף פעם לא תחזור לאותה תחושה אדירה של כוח. לאותה תחושה של "שים לב עולם, אני בא!" שהרגשת אז. ואז אתה פתאום מבין שבכל פעם בה אתה נוסע לראשון, ועובר בטעות בשכונה הישנה שלך ליד התיכון, הלב שלך נצבט. כי באותו רגע אתה נזכר מי היה גר באיזה בית, ופתאום הטעם של הפלאפל מרח' דרובין עומד לך על הלשון, ואתה שומע שוב את הקולות במסדרונות של הגמנסיה, ורואה שוב את כולם מגיעים עם ארבעה או חמישה סוגי טי שירט עם הלוגו של התיכון בפינה. והנה! - אתה נשבע לעצמך - אתה נשבע שאתה רואה כרגע את החבר'ה שרצים בראור עם חולצה לבנה מסביב לבלוק של בית הספר (שני סיבובים זה אלפיים).


ואתה נזכר שפעם נדמה היה שהעולם כולו שלך. שפעם נראה היה שאם רק תושיט יד תיקח גם את הירח. שפעם היית כל כך תמים, במובן הכי חיובי של המילה.


ואז אתה שואל את עצמך אם אתה הצלחה או כישלון. אם עמדת במטרות שהיו לך (היו לך מטרות בכלל?). אתה לא מצליח לברוח מהשאלה מה יהיה אם... אם יעשו כנס מחזור אי פעם. האם תסתובב בו ותספר בגאווה על מה שעשית בחיים? ואז אתה כותב פוסט, בשעה 00:35 ומסתקרן לדעת אם יש מישהו שקורא בכלל, ואם כן האם זה מעניין אותו.


עברו 15 שנה. לא, אתה מבין. אתה כבר לא ילד.


אבל הוא עדיין שם בפנים. מוחבא היטב. מכוסה בשכבות של ציניות ו"ניסיון חיים". הוא שם, מוחבא היטב כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותו, אבל לפעמים הוא מצליח לפרוץ החוצה. זה קורה כשאתה נפגש עם מישהו מפעם או רואה מראה מוכר מאז, והוא יוצא לכמה רגעים, ומזכיר לך איך פעם הכל היה פשוט.


איך פעם העולם היה מקום הגיוני. מסודר. 


איך פעם יכולת להושיט יד, ולקחת את הירח, אם רק תרצה בכך.