אם זה חלום, הדאבל הזה, אל תעירו אותי בבקשה

3 בלילה, ירושלים. לא יכול לישון.

מה אני יכול לכתוב על אחד האירועים המופרכים, המטורפים, ההזויים שקרו לי?

הפועל שלי. הלוזרית. זאת שלא מחמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות. האדומה האומללה והגאה. הפועל שלי זכתה בדאבל.

דאבל.

גביע ואליפות.לא יודע איך להכיל את הרגשות. לפני 20 דקות חזרתי מהחגיגות בבלומפילד. דבר ראשון מקלחת, כי ככה רחל לא תקבל אותי למיטה בחיים (ובצדק!). אח"כ אינטרנט. כל האתרים צבועים באדום. אדום שלנו. אדום שמח. אדום של הפועל.

בנסיעה, ובאמת בלי שהתכוונתי, פתאום עלתה רצועה מספר 20 של הדיסק העברי. אריק איינשטיין והחולצה האדומה שהיא לא מציאה. עצרתי רגע בצד בין שער הגיא לשורש (2 בלילה - אפשר לעצור איפה שרוצים) ופתאום ירדה לי דמעה.

לא, זו לא הייתה דמעה של אושר.זו הייתה דמעה של התרגשות. של פורקן. של... של ניצחון!

הפועל שלי ניצחה. הפועל שלי אלופה. הפועל שלי זכתה בדאבל. הפועל. הפטיש והמגל עם המתעמל מעל. אלופה. שאלתי איזה אחד שעמד לידי בטדי, בטח בן 60 לפחות, אם הוא זוכר איך חוגגים אליפות. "פחחח", הוא גיחך, "עשר שנים - לך תזכור!".

אז נסענו לבלומפילד. ברור שהמשטרה לא התארגנה כראוי, אז עמדנו מחוץ לשערים 4-5, ליד הבית קפה (אין פה שגיאה - לא בית הקפה. הבית קפה. תשאלו, יסבירו לכם) ושרנו. שרנו כמו מטורפים. וכמה חבר'ה הביאו אבוקות, ונחנקנו מהעשן - ושרנו. שרנו כי זה מה שעושים כשמנצחים. שרנו. אבל לי היה קשה. לא היה לי קול עוד מהדקה ה- 58 כשאניימה פספס את הפנדל. זה היה ממש מתחת ליציע שלנו, ממש מול המקום שאני ודודי, ואלאני מהמילואים ישבנו בו.

מצאנו חניה בטדי תוך שניות, עניין נדיר ביום נורמלי. הגענו למגרש חצי שעה לפני ההתחלה, כי הייתי בסופ"ש עם המשפחה בעין גדי. מי זוכר שבבוקר עוד הייתי עם יערה על המנשא-גב בנחל ערוגות, ושמיכלי נהנתה מבריכות המים בחמסין הגדול. ישנתי צהריים. למה? ככה. אח"כ ארוחת ערב, וזירזתי את כל המשפחה של רחל לעלות לאוטו. משה נסע 70 קמ"ש כל הדרך, וחישבתי את קיצי לאחור. אני לעולם לא אגיע למשחק בקצב הזה. אבל כל הזמן הרגעתי את עצמי. רבאק, אני הולך למשחק רק כדי להודות לשחקנים. אסור ליפול לאשליות. זה מגוחך.

המשחק דווקא התחיל ממש טוב. גול של גילי ורמוט בדקה השלישית.

הקהל הוא ערב-רב של אדומים. 2 שורות לפניי יש איזה חוזר בתשובה שממלמל קמעות ותוקע בשופר, וספר דקות עד שיצאה שבת כי הוא מת לסיגריה. מאחור מבוגרים שכבר היו גדולים באליפות של 88. המון חבר'ה בגילי, שהיו סטודנטים רווקים אז, לפני עשור. הרבה תיכוניסטים וילדים שמאמינים בכל הלב שאפשר. הם עוד לא למדו שאצל הפועל זה אחרת. שיוצאים מנקודת הנחה שיהיה רע, ואח"כ גרוע, ואז קטסטרופה, ואז נעלה חזרה לרע ונשמח בו.

לידי עמדה איזו בחורה בסוף שנות ה- 30 לחייה ואחרי שהשווינו תמונות של הילדים שלנו עם מרצ'נדייז של הפועל (מיכלי עם הצעיף זו אחת התמונות האהובות עליי, והרבה יותר טובה מהתמונה של הבן שלה עם כרית אדומה!) היא אמרה לי שהיא "מתחילה להאמין". טכנית, היא אמרה, הפועל אלופה כרגע. טכנית.

אח"כ הרחיקו את עמרי קנדה, ואז בא הגול של בית"ר (טוב נו, של באדיר).

מחצית.

אלעד עמדי מרדיו ירושלים עומד עם חולצה צהובה בעיגול האמצע ורוצה שנשלח סמס לאיזה מספר איזוטרי ואולי נזכה ב- $101,000. "אף אחד לא ייקח פה אליפות היום!!!" הוא צורח, אבל גם אתם אוהדי הפועל, הוא מציע, תשלחו סמס ואולי תזכו. מיותר לציין שכל היציע מסמס כמו מטורף. כסף, אחרי הכל, אין לו ריח - ולקחת מהאויב זו מצווה. אני בוחר לא לסמס. לא רוצה. לא יכול. כבר 10 דקות שאין לי אוויר.

גול של בני יהודה. התלבטות ביציע - לקפוץ? לא לקפוץ? חלק אומרים לשתוק, חלק חוגגים. בסוף יוצא מין מיש-מש כזה לא ברור. אני רוצה שהשחקנים ידעו שחיפה מפגרת בבלומפילד. שישימו לבית"ר את הגול כבר. מתחילים פלאשבקים מהדרבי. אני נזכר בפריאל אומר "גם עוד מאה שנה לא נשים פה גול". הפועל ב- 10 שחקנים. מה יהיה???

שכטר מגיע משומקום ועושים עליו פאול. אמא של כל הפנדלים. כרטיס אדום. אניימה בועט מעל השער. כל היציע תופס את הראש. זה פנדל של אליפות.

לא מגיעה לנו אליפות.

"זאת הפועל", אני שומע אנשים אומרים אחד לשני ומסכים. אני כבר מתחיל לשאול את עצמי אם השחקנים יצאו אחר כך מחדר ההלבשה שנוכל למחוא להם כפיים. גם ככה קיבלנו פתק בכניסה שנישאר שם שעתיים אחרי כולם, "למען הסדר הציבורי". לפחות שגוטמן יישאר איתנו.

פתאום אני נזכר שהכרטיס לא עליי. שמתי אותו בחריץ שבין הכיסא שלי ושל זאת עם הבן והכרית, ויש לי חשק לשמור אותו. לא יודע למה. פתאום זה נראה לי חשוב. אני תוחב אותו בכיס שמאל. לך תדע, אולי זה יעזור. כאילו - טפו טפו טפו, ברוך השם אני לא מאמין באמונות טפלות חס וחלילה. זה לגמרי מקרי שאני הולך תמיד עם אותה חולצה למשחקים. לגמרי לגמרי מקרי.

מבול על השער של בית"ר וכלום לא נכנס. הקרחת של דה סילבה מפספסת כדור ב- 2 ס"מ. מה ההתעקשות שלו על קרחת?! למה אין לו שיער?! תלתל קטן וזה גול של 100%!

השעון מולנו מראה דקה 81. מקומיים 1. אורחים 1. אני מתיישב. אין לי כוח. אין לי קול. הדופק כל כך מהיר שאני שומע אותו באוזניים ומרגיש אותו ברקות. אם מגיע עכשיו צוות של מד"א, בטוח מפנים אותי לעין כרם עם הפרעות בקצב הלב ויתר לחץ דם. הכל מעורפל. דודי שואל אם הכל בסדר. אני מת, אני מדווח לו ברוגע.

קמתי.

אספתי את עצמי וקמתי.

יש 7 דקות להציל את העונה, לפי השעון. 7 דקות להיות אלופים או להיות הפועל הרגילה, ולא חבורה של מתחזים לשחקנים של הפועל שהם בעצם ווינרים.4

דקות תוספת זמן. בני יהודה-חיפה 1:1 כבר מיליון שנה. אמנון מירנדה, סוג של מכביסט חביב (יש דברים כאלה, הגם שהם נדירים) שולח לי סמס פואטי כמעט: אני לא מאמין שאתם לא לוקחים את גורלכם בידכם. אני פתאום קולט תסריט אימה של ממש - חיפה לא מנצחת את בני יהודה, ואנחנו גומרים תיקו עם בית"ר. חיפה אלופה, והפועל בעטה בדלי כל כך חזק שהוא עף לעזאזל.

בעיטה. עוד בעיטה. ופתאום- זה נכנס. אני הייתי בטוח שזה פספס, וכבר תפסתי את הראש, ופתאום כל היציע קופץ. גול של הפועל!!! הכרוז מודיע שזה ורוצ'ינה. אח"כ אני מגלה שזה היה זהבי, אבל למי אכפת. עכשיו החבר'ה עם הרדיו בסלולרי הם המלכים. 6 דקות תוספת בחיפה. תיכף ייגמר המשחק.

אצלנו נגמר.

חיפה נגמר.

הפועל אלופה.

הפועל מחזיקת הגביע.

הפועל זכתה בדאבל.

כדי שזה יקרה לא מספיק מזל. צריך שכל הכוכבים יהיו מסודרים בסדר נכון; שמחזור הגאות והשפל יהיה מדויק; שהלוחות הטקטוניים יזוזו למקומם בדיוק של מיליונית המילימטר; שהר הגעש באיסלנד יפלוט כמות אפר מדודה; שפרפר בפיליפינים, באי לוזון (כן, דווקא באי הזה!) יזיז את הכנפיים ותיווצר רוח שתכניס את הכדור של הפועל פנימה, ותמנע מאלו של חיפה להיכנס. זה יותר מדרמטי - זה מופרך! זה מגוחך! זה סותר את כללי היקום הפיזיקאלי שאנחנו חיים בו!!!

הפועל אלופה. ועכשיו מה עושים? אנחנו הכי טובים - מה זה אומר? ההרגשה היא בתולית כמעט. מתבלבלים. קצת נבוכים. מבינים שזה טוב אבל... אנחנו אוהדי הפועל! מה זה טוב?! מה עושים עם טוב?! הרי לא כועסים מזה. לא מתבאסים מזה. זה אפילו לא עצוב!!!

זה מאוד מוזר, הלנצח הזה. הווינריות הזאת. הכיף הזה. צריך להיזהר לא להתמכר. הרי זה לא קורה לנו הרבה.ביציאה מהאצטדיון בטדי, אחרי שעה של חגיגה ביציע, אני רואה אב עם שלושה ילדים. בטח בני תשע או עשר. הם עם חולצות אדומות ועם הדגלים שחילקו בגמר גביע ובטדי (ברור שלמיכלי יש עכשיו אחד כזה... דאאא!). אני אומר להם משפט שיבינו רק כשיהיו גדולים. בעצם, אולי גם אז לא, כי אני לא בטוח שאני מבין מה שקורה פה.

"מחר לכו לבית הספר עם חולצה אדומה", אמרתי להם, "וספרו לכל החברים והחברות בכיתה שראיתם את הקבוצה הזאת של הפועל. זה לא יקרה עוד הרבה, כי הפועל היא קבוצה ככה-ככה רוב הזמן. תזכרו את הרגע הזה טוב טוב". השמאלי מביניהם אמר לי שהוא גאה שהוא אוהד הפועל. הייתי יכול לחבק אותו. הוא גאה. אני מתפוצץ מגאווה!!!

נסעתי לבלומפילד. שיירה של רכבים עם צעיפים וצפצופי שמחה. ושרתי. עם פילרסדורף ואח שלו שהגיעו, ועם אלאני שראיתי שוב ביפו. שרתי כמו מטורף. ושמחתי. והתרגשתי.

הפועל שלי אלופה. הפועל שלי הכי טובה. הפועל שלי זכתה בגביע ובצלחת האליפות.

הפועל שלי.

שכולם שונאים. שכולם בזים לה. שמסמלת בשבילי אידיאולוגיה וספורט. שאבא שלי אוהב. שהבת שלי אוהבת.

הרגע ירדה לי עוד דמעה. עכשיו זה כבר בכי. עוד 4 שעות מיכלי תקום מהשינה ואחבק אותה חזק, ואתן לה דגל של הפועל במתנה ואספר לה שהפועל שלה אלופה. הפועל של מיכלי. הפועל של אבא והסבים שלה (משני הצדדים!). הפועל שלה ושל יערה, ושל כולנו.

אלופה!!!!

עשרה לארבע בלילה, ירושלים. לא יכול לישון. עברתי על כל אתרי האינטרנט. אדום. הכל אדום.

נו! שיגיע כבר השליח עם העיתון. אני אשמור אותו, יחד עם הכרטיס מטדי.

דאבל.אני מאושר. אני בשמיים. כל העולם כולו באמת שונא את הפועל - אבל אני אוהב!!!