פתאום נבהלתי

ופתאום נבהלתי. יום שישי, עשר בערב, אחרי שחזרנו מארוחת שישי אצל ההורים. שתי הקטנות כבר מזמן במיטה (הקטנה יותר בטח תתעורר תוך שעתיים-שלוש. ציצי זה דבר ממכר, מסתבר). פתאום אני נתקל ביו טיוב ב - chase the sun. לחצתי פליי, ופתאום אני מוצא את עצמי עוצם עיניים ומדמיין שאני שוב באומן 17, ביום שלישי בערב, במסיבת סטודנטים, כשהעיגול הענק על הקיר מואר ונכבה לסירוגין וכולם רק מחכים לשיר silence שבו יצפצפו בזמבורה הענקית שמעל עמדת הדי ג'יי והקונפטי יתפוצץ מעלינו ויתפס לכולם בשערות. פתאום דמיינתי שאני שוב על המדרגות שעולות לבר "של הרחבה הגדולה", מריח את הריח החד משמעי של החזקה לצורך שימוש עצמי. רואה את אלו שמתעקשים לשבת בחדר עם הויטרינה למרות שבמסיבות סטודנטים אין לו משמעות. מדמיין את הלל פרקש עובר ומחלק כיפים לכולם ושואל אותי מתי אופק עושים את המסיבה הבאה. פתאום נזכרתי ב"רשימה" המפורסמת. את מי נרשום הפעם כ"חינמים" ואת מי כ"בהנחה". במאבק המתמשך עם עדי טלמור על כמות ההזמנות. בחותמת בשורש כף היד כשרוצים לצאת. בדוכן נקניקיות בחוץ שתמורת 10 שקלים היה נותן 3 דקות של נחת ויום שלם של מעי רגיז למחרת, וכולם קנו אצלו רק מתוך הערכה על זה שהוא מחכה בקור. במעילים שעולה 5 ש"ח לתלות, ותמיד היה פראייר (בד"כ פראיירית) שהיו באים עם מעיל ואשכרה משלמים. פתאום הייתי עם כל החבר'ה מהמעונות, שיכורים מהתחת, מודים לאלוהים שיש הסעות שיוצאות למעונות אידלסון פעם במילניום ותמיד יש מישהי שמודיעה שהיא מבקשת שיחכו שניה בגבעת רם, בתחנת ההורדה, כי היא רוצה להקיא. תמיד הנסיעה הזאת הייתה במקטעים מעורפלים של ערות-עילפון. ככה זה כששותים 15 שוטים של טקילה מייד אין עזה כי יש שתיה חופשית - ואיך נאמר? לא בדיוק מוציאים את מיטב השתייה במסיבות כאלה. פתאום נזכרתי ביום רביעי בבוקר, כששלושה מהשותפים שלי למעונות קמים בזמן והולכים לאוניברסיטה, ואני והשניים האחרים קבענו מראש במערכת שאין לימודים ברביעי בבוקר - כי ממילא יהיה לנו הנג אובר. פתאום נזכרתי במסיבה שבה התחלתי לצאת עם ההיא. במסיבה שבה ההיא זרקה אותי. וגם ההיא. וגם ההיא. וגם את זאת שבסוף הפכה לאמא של הילדות שלי הכרתי לעומק במסיבות ההן. היא דווקא לא זרקה אותי. מרענן. פתאום הייתי בחזרה בפורום של הקמפוס, ליד הדוכן "שלנו", משמאל לדוכן "שלהם" רגע לפני הניצחון בבחירות, כשאני וקובי מסרבים להאמין שעוד כמה ימים נעשה את מה שכולם העריכו שהוא בלתי אפשרי, ונעיף את גלעד אביב מהשלטון, מחלק עוד הזמנות למסיבה עם ברי סחרוף (הרביעית באותה השנה... הגזמנו קצת) ומקווה שכשהוא יגיד "אופק חדש" על הבמה נרוויח עוד מצביע. כשהוא אמר את זה הוא היה כל כך מסטול ושיכור, שזה אפילו נשמע יותר אמין. ופתאום נבהלתי. אני אוטוטו בן 32. את האוניברסיטה התחלתי לפני עשור בדיוק. יש לי שתי ילדות. אני נשוי. יש לי עבודה. יש לי סוג-של-מקצוע. יש לי חשבונות לשלם (בזמן, ברוך השם), אוברדרפט לכסות (לא יקרה. לא בעתיד הנראה, על כל פנים), לדאוג לזה שהחליפו את הגננת של מיכלי חודש אחרי תחילת שנה, למצוא ליערה משפחתון, להיות מוטרד מהמקום שבו הן ילמדו בבית הספר עוד כמה שנים (על גופתי המתה הן ילמדו בבי"ס בו יש רוב לילדים שהם אוהדי או בני-אוהדי בית"ר י-ם!) ועוד ועוד ועוד. אין לי מושג ירוק מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול. לפעמים אני מאוד מקנא באלו שתמיד ידעו לאן הם רוצים להגיע. עד היום הלכתי, סתם הלכתי, והגעתי למקומות. אבל לאן אני רוצה להגיע בסוף? אני רוצה בכלל להגיע לאנשהו? אין לי מושג! היום מיכלי אמרה לי שאני "מהגדולים". אני? מהגדולים?! זו הסיבה שנבהלתי. פתאום קלטתי שהשירים האלה, הסאונדטרק של חיי הקולג' שלי, הם כבר בני כמעט עשור. אני מהגדולים. אני עוד לא בטוח שאני מוכן לזה. פתאום נהייתי עצוב וכתבתי את מה שאתם (אולי) קוראים. תוגה לא מתוקה בכלל צנחה עליי. פתאום אמרתי לעצמי שאין שום דבר שהייתי רוצה יותר מלהפיק עוד מסיבת פורים אחת, כמו אלו שהיינו מרימים פעם, באומן עם יובל זך כדי ג'יי של מוזיקה מעולה, בר חופשי עם אלכוהול ממש מחורבן, וכל החבר'ה מאז. כל אלו שכבר יש להם קריירה, וילדים, ולהרבה מהם גם יש משכנתא. שפתאום, לכמה שעות לא נדאג בכלל לבייביסיטרים או לאחריות או ללא-יודע-מה, ממש כמו אז לפני כמה שנים, וכולנו נחזור לכמה שעות לכיף של אז! לברוח קצת. לעשות repeat על רצועה מסוימת, בלי הדחיפות לעבור לטרק הבא בדיסק השרוט של החיים של כולנו. חלומות בהקיץ. עוד רגע אגש לבדוק מה קורה עם הבנות. צריך לבדוק שיערה מכוסה כמו שצריך, ושלמיכל יש את שלושת מוצצי הגומי שהיא אוהבת לישון איתם. צריך גם לראות שממי, אשתי המדהימה מכוסה. קריר בירושלים בלילה. אחרי שאבדוק אותן אכבה את האורות בסלון, אפעיל את היו טיוב בפול ווליום (באוזניות, כמובן - שהקטנות לא יתעוררו לי, כן?) ואעצום את העיניים. שוב אהיה באומן לפני שבע או תשע או עשר שנים. אדמיין שהלילה אני ישן במיטת יחיד באידלסון 44 דירה 8, כשהשותף שלי לחדר אלי מן חוזר איתי מעוד מסיבה יחד עם אלי קנטי מהחדר השני בדירה. פריאל ופילרסדורף יתעוררו מהרעש כשאנחנו חוזרים, מרעישים כמו לא יודע מה, וזה אחרי שהתלבטתי אם לישון "אצלי" או בדירה של רוני ורחל בבניין 40 - שם תמיד יותר נקי ומסודר. זאת לא חוכמה. לנו יש דירת בנים. ג'יפתית ומקסימה. כשהשיר יסתיים, אחרי כמה דקות, אעביר את הלפטופ למצב המתנה, כשהאאוטלוק נשאר פתוח, כרגיל, למקרה שיגיע מייל חשוב מהעבודה או משהו. אעבור בדילוגים מדודים כאדם מנוסה בין כל הצעצועים שמסודרים בסלון שלנו (שנראה כמו ג'ימבורי ענק), אתן לכל אחת מהן נשיקה, כמו בכל לילה, ואלך לישון עם חיוך על הפנים. חיוך של מישהו שיודע שאושר זה דבר לא מדיד, אבל כשהוא שם אתה חש בו היטב. יש יתרונות בלהיות גדול. אני מודה. זה רק להודות בזה שאני גדול... זה... זה מה שממש קשה לי. כן, אני מלהג. אני מודע לזה. מותר לי. לילדים מותר כמעט הכל, חוץ ממה שההורים אומרים שאסור. אני צריך לדעת - הרי אני אומר את זה לבנות שלי כל הזמן.

איך להיות לא פופולרי - על עסקת שליט

איפשהו באזור העיר עזה יושב בחור צעיר בשם גלעד ולא יודע שהיום ראש השנה. ספק אם הוא יודע כמה זמן עבר מאז שנשבה, או אם הוא יודע על כל מיני אוהלי מחאה שנפתחו למען שחרורו, או על מצב המו"מ בעניינו. סביר מאוד שהוא מדמיין לעצמו איך בכל רגע יפרצו לוחמי סיירת מטכ"ל דרך הקיר בחדר בו הוא מוחזק ויטיסו אותו במסוק של חיל האוויר הביתה, או לכל הפחות ששוביו יגידו לו - יאללה, תארוז את מעט החפצים שלך כי העסקה נחתמה ואתה עובר עכשיו למצרים לקראת השחרור. לא מעט ישראלים חושבים עליו עכשיו, אמרו תפילה לשלומו בשולחן החג או בבית הכנסת, ובאופן כללי מחכים כבר שהצעיר שאת תמונותיו כולנו מזהים מתוך שינה יחזור הביתה. גם אני. אין ספק שצריך לשלם כל מחיר כדי לשחרר את גלעד שליט. כל מחיר זה אומר באמת כל מחיר. מהחמאסניק הרצחני ביותר ועד לגנב הרכבים שנתפס כשהוא מפרק אימובילייזר של מרצדס בצפון תל אביב. לא, אני לא חושב שכך זה אמור להיות. אני בטוח שאין ברירה בנסיבות שנוצרו. עניין גלעד שליט הפך קורבן לתופעה שקיימת בחברה שלנו מאמצע שנות השמונים. תופעת ה"חיילים לפני אזרחים". הרציונל הוא פשוט - גם אם פסיכוטי. החיילים הם ילדים, ועל ילדים, כידוע, חובה לשמור. אשר על כן, כשנופל חייל המדינה כולה מרגישה אבלה וחפויית ראש. נו, מה פסיכוטי בזה? האמת, כלום. מה שפסיכוטי היא העובדה שאם אזרח בן 50 נהרג מקסאם בדרכו לעבודה בשדרות זו טרגדיה, אבל "מה לעשות". אם נח"לאוי בן 19 ייהרג במבצע צבאי שמטרתו למנוע מאותו שדרותי להיהרג, הרי שמדובר בילד שנרצח - וזו, כידוע, טרגדיה גרועה עשרות מונים. אם שיריונר נחטף מהטנק שלו במשימה מבצעית שמטרתה, שוב, ההגנה על השדרותי - מדובר בילד שנחטף שיש לשלם "כל מחיר" כדי לשחררו, כי הוא הרי ילד. מה אני מנסה לומר? שבישראל של שנות האלפיים חיי האזרחים ניגפים אל מול חיי החיילים. מותו של חייל מזעזע את הישראלים פי כמה ממותם של אזרחים, למרות שהחייל חתם בגיל 18 על חוזה ברור: הוא מתחייב לעשות הכל למען המדינה, לרבות להיפצע, להישבות, או להיהרג. הכל כדי להגן על אזרחי ישראל ועל המדינה בה הם גרים. האזרח לא חתום על חוזה כזה, וממילא לא מחוייב אליו, ובכל זאת אנחנו מגלים הרבה פחות תחושות כאב כשהוא נהרג. אני לא ממציא, חברות וחברים. יש מחקר שלם שנעשה בנושא בראשית העשור, בנושא נפגעים בלבנון (אזור הביטחון ז"ל). כשנהרגו אזרחים בצפון הדבר קיבל הרבה פחות בולטות מאשר כשנהרגו חיילים. פסיכי, אבל אמיתי. התוצאה היא שכעת יש לארגוני הטרור למיניהם מנוף משמעותי נגד ישראל. כל אירוע טקטי שנגמר בצורה עגומה (אירוע של חטיפת חייל וכדומה) הופך לפיגוע אסטרטגי בו ישראל מובלת באף ונאלצת להתפרק מהישגים רבים שלה, שחלקם עלו בדם רב כמו שחרור רבי מחבלים או כאלו שצריך היה לסכן חיי חיילים כדי לעצור אותם, וסביר שניאלץ לעשות זאת שוב אחרי שישוחררו. חברות וחברים, הגיע הזמן לומר די. ממשלת ישראל תצטרך לשלם את המחיר של חמאס, כי כך הרגלנו את אויבינו - וכי לא הוגן שהשיריונר הצנום ישלם את מחיר הרפיסות של ממשלות ישראל השונות בעשרים השנים האחרונות. בשנייה שבה ישוחרר שליט חייבת (!) הממשלה להודיע כי מעתה תג המחיר לחייל צה"ל שנחטף הוא אחד תמורת אחד. אפילו לא שניים, וודאי שלא שלושה. גופות? בשמחה. אבל חיים יהיו אחד תמורת אחד. רק כך יהפכו חטיפות חיילים לעסק "לא ריווחי". לעסק שבו החמאסניקים או החיזבאלונים מסכנים המון במבצע החטיפה עבור רווח שולי. ממשלת ישראל לא צריכה להודיע זאת רק לעולם, אלא גם - ובעיקר - לאזרחי המדינה. תדע כל אם עבריה שבנה מתגייס לשירות כלוחם שאם ייפול בשבי לא תשלם ישראל "כל מחיר" כדי לשחררו. ממש כמו שיודעת כל אם עבריה שיתכן ובנה ישלם בחייו על שירותו למען המדינה, תדע שיתכן וישלם גם בחירותו. אין לי גרם של טענה כלפי משפחת שליט, הקמפיין התקשורתי והציבורי שהיא מנהלת, או כלפי כל בן משפחה אחר במצבם. הם רואים את כאבם הפרטי והעצום ועושים כל שלאל ידם כדי להביא לסיומו, והם צודקים במיליון אחוז. ממנהיגי המדינה אני מצפה שיסתכלו קדימה ויבינו שהוויתור של היום הוא מחיר הבסיס של מחר, ושאם לא יימתח קו פומבי, ברור ומובהק - קו שבכוונתם לעמוד עליו, הרי שהשחיקה תימשך. כן, החייל הבא שייחטף יסבול קשות אם מה שכתבתי אכן יבוצע. יתכן שהוא ישוב הביתה רק אחרי שנים רבות. יתכן ששוביו יבחרו לרצוח אותו, מתוך תסכול, למרות שדרך שחרור מאות אסירים הוא היה שב הביתה. יתכן. מצד שני, בכל תדריך שהייתי בו מיום שהתגייסתי, לפני 14 שנה, ועד היום בשירות המילואים, ההוראה היא ברורה: ראית חטיפה? תפגע בחוטפים, תפגע בחייל - הכל רק כדי למנוע את מחטף החייל. חיילי צה"ל לא נחטפים בשום פנים ואופן. זו הייתה ההוראה הגורפת, והנכונה, שתקפה גם היום.כולנו ידענו שאלו ההוראות, וכולנו ציפינו, ומצפים עדיין, שאם חברינו יראו אותנו הולכים לשבי אחד מארגוני הטרור, הם יפתחו באש יעילה כדי לעצור את החטיפה, גם במחיר מותנו אנו. כשאודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל מהגדוד שלי במילואים נחטפו, דיברתי עם אשתי. אם פעם יחטפו אותי, אמרתי לה, תנסי לשחרר אותי - אבל רק במחיר סביר. אם את יודעת שנהרגתי, תגידי למקבלי ההחלטות לא לעשות שום עסקה כי ממילא הגופה שלי לא שווה כלום. במילואים שאח"כ, דיברתי עם החבר'ה. הסתבר שרובם ככולם אמרו אותם דברים לבני המשפחה שלהם מבלי שנתאם זאת בינינו. הבעיה, חברות וחברים, היא לא עם הלוחמים. אנחנו מבינים שיתכן ונשלם את המחיר האולטימטיבי. הבעיה היא עם החברה הישראלית, שיודעת מה החשבון שהיא מגישה, אך מסרבת לפרוע את הצ'קים שהיא כותבת על גבו של צה"ל. אין לי אלא להתפלל שגלעד שליט ישוב כבר בשבועות הקרובים לביתו ויתחיל בתהליך השיקום שלו, שבוודאי יהיה ארוך וכואב. כדי שלא יהיו עוד גלעדים, חייבת הממשלה להודיע שזהו, נגמר סחר הסוסים. אחד תמורת אחד. תדע כל אם עבריה.

אזכרה

בזמן שרוני דלומי זכתה בכוכב נולד, פתאום שמתי לב לתאריך. ה- 30/08. זה אחד מאותם תאריכים שפעם, מזמן, חשבתי שאני תמיד אזכור. הנה הבעיה: אני זוכר שאחד החבר'ה שלי נהרג בתאריך הזה, אני פשוט ממש לא זוכר מי.

בעידן ההוא, הלא-לגמרי-דיגיטלי, שבו זכרנו מספרי טלפון ולא לחצנו שניים-שלושה מקשים כדי לחייג (בהנחה שהאיש לא בחיוג המהיר ואז זה מקש אחד), זכרנו גם תאריכים. לא היה את הנוקיה N71 שיספר לך בדיוק באיזו שעה צריך ללכת לאיזו פגישה, או אאוטלוק שיעדכן את הכל במחשב. פשוט זכרנו.

ואני לא זוכר. נשבע לכם שאני לא זוכר מי נהרג היום.

מאוד התלבטתי אם להיכנס לאתר של משרד הביטחון. יש שם קטע כתוב שהמשפחות כתבו על כל נופל, ואלו שאין להם משפחה - המשרד מחזיק "סופרי צללים" שיאספו מידע על המנוח/ה ויכתבו משהו יפה על איך הוא התעניין בספורט, ואיך כל חבריו אהבו אותו וכו'. בסוף החלטתי שלא. סתם מדכא האתר הזה.

מכל המפקדים, החברים, והכי גרוע - החיילים שלי שנפלו בסדיר ובמילואים, היחיד שאני זוכר את תאריך הנפילה שלו (העברי) הוא רונן אשל. אשל היה איתי בשכבה. הוא היה שחקן כדורעף מעולה, והיה גב-גבר. הוא היה מצחיק, גבוה, תמיד נחמד לכולם ועם ציניות שובת לב.

היינו נפגשים בימי שישי בצהריים בקניון ברחוב רוטשילד בראשון שבדיוק נפתח, ויושבים כל הקרביים של השכבה במקדונלדס ובשאוורמה כי היו שם הנחות לחיילים. אשל היה היחיד שהקפיד להגיע על אזרחי מלא, בזמן שכל השאר היו מגיעים עם ג'ינס וטי שירט של הפלוגה או הגדוד.

רק פעם אחת נפגשנו בצבא ממש- בכרכום בשנת 98. הוא היה מפקד עמדה מטעם התותחנים, ואני הייתי סמל מחלקה מתחיל בנח"ל. יצאנו משם לפעילות ופתאום אני רואה אותו נכנס לתופים 2, התצפית הארטילרית שכל מי שאי פעם יצא למארב בגזרה המערבית היה צריך לעלות מולה לבדיקת קשר. התותחנים האלה, שתמיד היו עסוקים בלהכין לעצמם טוסטים עם שוקולד תמיד תירצו את אי הרצון שלהם לענות למ.ק. בזה ש"אין קליטה" או שצריך "לשפר את הנוכחי ולעלות מולי שוב". אנחנו היינו יושבים בגשם זלעפות או שלג או חמסין בקיץ ומחליפים סוללות למרות שלא היה צריך, כי החבר'ה של אשל היו עסוקים בלטחון טוסטים. ככה מלמדים אותם, לא? הארטילריה היא מלכת הקרב?

ואז פגשתי אותו בכרכום. וסיכמנו שתמיד אני אקרא לעצמי יב 9 (הכיתה שלי) והוא יהיה יב 10 (הכיתה שלו) ואז הוא מייד יענה, בניגוד למסורת ארוכת השנים של תופים 2.

הסידור עבד כמו גדול כל הקו ההוא. היינו יחידת החי"ר היחידה כך נראה לי שהתותחנים ענו לה (חוץ מכל ה"מיוחדים" למיניהם, שלהם תמיד כל צה"ל התייצב לעזור למרות שהם היו עושים מארב פעם בארבעה חודשים ואנחנו קיבלנו פטור ממארבים פעם בארבעה חודשים. ניחא).

בסופ"ש הראשון של האימון אח"כ, בחושניה שבגולן, היה יום ספורט גדודי. הייתי מס' 2 אחרי ה"עוגן" במשיכת חבל וניצחנו. אח"כ עודדנו את שאר החבר'ה מהמסייעת וניצחנו כמעט בכל הענפים - חוץ מריצת אפוד. טוב נו, מה אנחנו? פלחו"ד???

כשהגעתי למיטה שלי, ראיתי דבר נדיר. במכשיר הסלולרי שבקושי היה בו שימוש היו הודעות. ולא סתם- בטלפון ה"מוטורולה עלית" החדש שלי היו לא פחות מעשר הודעות. כולן כמעט היו מחבר'ה מהתיכון. אשל נהרג מפצמ"ר שפגע בחלון של תופים 2. הוא, ועוד שניים שהיו איתו בעמדה. הלוויה היום (שישי) בצהריים בבית העלמין הצבאי בראשון.

להלוויה לא הגעתי. באותה שעה הייתי במשיכת החבל. גם לשבעה לא הלכתי. לא יודע למה. גם לשלושים. גם לאזכרה של השנה. גם לזו של העשור, למרות שההורים של אשל מקפידים לפרסם מודעה בעיתון כל שנה.

את התאריך העברי אני לא אשכח. ל' בשבט תשנ"ח. לפי התאריך העברי, זה היה יום ההולדת העשרים שלי.

אז מי נהרג היום? אולי אבי לימואי ויהודה סלם שעשו איתי קורס סמלים וקורס דרגון (בהתאמה) שעלו על מטען כשהעבירו התפקדות בדרך למארב בגזרת רמים?

אולי גיא לוי מראשון שחטף כדור בצומת נצרים? אולי.

זה בטוח לא היו המ"כים שלי תום כיתאין ומיקי כץ שנהרגו באסון המסוקים. זה היה בכלל בחורף.

זה גם בטוח לא אייל יואל, הסמ"פ שלי מהסדיר, שנהרג בג'נין בחומת מגן (זה היה באביב) או קובי אזולאי שגם נהרג שם.

זה גם לא שני החבר'ה מהגדוד שלנו שנפלו שם, מאותה סיבה.

זה גם לא אודי גולדווסר, כי ההתקלות של החבר'ה מפלוגה ג' מהמילואים שלי הייתה ב- 12 ביולי.

לא נראה לי שזה אייל וייס, שהיה המג"ד שלנו, שנהרג כשהתמוטט עליו קיר כשהיה מפקד דובדבן.

זה גם לא היום שבו נועם, חבר שלי מהיסודי, חטף רסיס בגב מכלימגור ליד הגדר מהצד הלבנוני שהשאיר אותו משותק, וגרם לזה שבכל הפעמים שראיתי אותו במקרה ברחוב בכסא גלגלים לא יכולתי להסתכל לו בעיניים.

זה גם לא היום שבו מת לנו צד"לניק בידיים במוצב 718 ודו"צ דיווח על "חילופי אש". לא לא, זה היה בערב ראש השנה של שנת 98.

זה ב-ט-ו-ח לא היום שבו אוהד נחמיאס נהרג ממטען. אין מצב. זה היה בלילה שבו השתחררתי מצה"ל, וזה בכלל בנובמבר.

אולי זה היום שבו אייל שמעוני, שהיה מפק"צ שלי בהכנה לבה"ד 1 נהרג מטיל? זה דווקא יכול להיות.

אולי לא.

אני אשכרה לא זוכר מי מת היום.

אני גם לא זוכר מה גרם לנו להאמין אז שהישיבה שלנו בדרום לבנון מצילה את עמישראל, ואיך המח"טים והאוגדונרים הצליחו לשכנע אותנו שאם רק נשב במוצבים עם שמות יפים של פרחים ונחטוף פצמ"רים ונצא למארבים ונעלה על מטענים, אנחנו מגנים על נהריה (בגזרה המערבית, של הנח"ל וגבעתי, לא דיברו על קריית שמונה...). אני רק זוכר שנורא האמנתי בזה, ושביום שישראל נסוגה מלבנון ירדו לי דמעות.

דמעות של אושר. של סגירת מעגל. של "למה לעזאזל לא קודם".

לא ראיתי את בופור ואני גם לא מתכוון לראות. גם לא קראתי את כל הספרים למיניהם. יש לי מספיק זכרונות משלי, גם בלי מסך ו-ויזואליה שרצה עליו.

אני רק רוצה לזכור מי זה שנהרג ב- 30/08.

כשאתעורר בבוקר לא אזכור כלום ממה שכתבתי.

השלמה, הפנמה, הדחקה. אחת ההמצאות המבריקות של האבולוציה.