איך להיות לא פופולרי - על עסקת שליט

איפשהו באזור העיר עזה יושב בחור צעיר בשם גלעד ולא יודע שהיום ראש השנה. ספק אם הוא יודע כמה זמן עבר מאז שנשבה, או אם הוא יודע על כל מיני אוהלי מחאה שנפתחו למען שחרורו, או על מצב המו"מ בעניינו. סביר מאוד שהוא מדמיין לעצמו איך בכל רגע יפרצו לוחמי סיירת מטכ"ל דרך הקיר בחדר בו הוא מוחזק ויטיסו אותו במסוק של חיל האוויר הביתה, או לכל הפחות ששוביו יגידו לו - יאללה, תארוז את מעט החפצים שלך כי העסקה נחתמה ואתה עובר עכשיו למצרים לקראת השחרור. לא מעט ישראלים חושבים עליו עכשיו, אמרו תפילה לשלומו בשולחן החג או בבית הכנסת, ובאופן כללי מחכים כבר שהצעיר שאת תמונותיו כולנו מזהים מתוך שינה יחזור הביתה. גם אני. אין ספק שצריך לשלם כל מחיר כדי לשחרר את גלעד שליט. כל מחיר זה אומר באמת כל מחיר. מהחמאסניק הרצחני ביותר ועד לגנב הרכבים שנתפס כשהוא מפרק אימובילייזר של מרצדס בצפון תל אביב. לא, אני לא חושב שכך זה אמור להיות. אני בטוח שאין ברירה בנסיבות שנוצרו. עניין גלעד שליט הפך קורבן לתופעה שקיימת בחברה שלנו מאמצע שנות השמונים. תופעת ה"חיילים לפני אזרחים". הרציונל הוא פשוט - גם אם פסיכוטי. החיילים הם ילדים, ועל ילדים, כידוע, חובה לשמור. אשר על כן, כשנופל חייל המדינה כולה מרגישה אבלה וחפויית ראש. נו, מה פסיכוטי בזה? האמת, כלום. מה שפסיכוטי היא העובדה שאם אזרח בן 50 נהרג מקסאם בדרכו לעבודה בשדרות זו טרגדיה, אבל "מה לעשות". אם נח"לאוי בן 19 ייהרג במבצע צבאי שמטרתו למנוע מאותו שדרותי להיהרג, הרי שמדובר בילד שנרצח - וזו, כידוע, טרגדיה גרועה עשרות מונים. אם שיריונר נחטף מהטנק שלו במשימה מבצעית שמטרתה, שוב, ההגנה על השדרותי - מדובר בילד שנחטף שיש לשלם "כל מחיר" כדי לשחררו, כי הוא הרי ילד. מה אני מנסה לומר? שבישראל של שנות האלפיים חיי האזרחים ניגפים אל מול חיי החיילים. מותו של חייל מזעזע את הישראלים פי כמה ממותם של אזרחים, למרות שהחייל חתם בגיל 18 על חוזה ברור: הוא מתחייב לעשות הכל למען המדינה, לרבות להיפצע, להישבות, או להיהרג. הכל כדי להגן על אזרחי ישראל ועל המדינה בה הם גרים. האזרח לא חתום על חוזה כזה, וממילא לא מחוייב אליו, ובכל זאת אנחנו מגלים הרבה פחות תחושות כאב כשהוא נהרג. אני לא ממציא, חברות וחברים. יש מחקר שלם שנעשה בנושא בראשית העשור, בנושא נפגעים בלבנון (אזור הביטחון ז"ל). כשנהרגו אזרחים בצפון הדבר קיבל הרבה פחות בולטות מאשר כשנהרגו חיילים. פסיכי, אבל אמיתי. התוצאה היא שכעת יש לארגוני הטרור למיניהם מנוף משמעותי נגד ישראל. כל אירוע טקטי שנגמר בצורה עגומה (אירוע של חטיפת חייל וכדומה) הופך לפיגוע אסטרטגי בו ישראל מובלת באף ונאלצת להתפרק מהישגים רבים שלה, שחלקם עלו בדם רב כמו שחרור רבי מחבלים או כאלו שצריך היה לסכן חיי חיילים כדי לעצור אותם, וסביר שניאלץ לעשות זאת שוב אחרי שישוחררו. חברות וחברים, הגיע הזמן לומר די. ממשלת ישראל תצטרך לשלם את המחיר של חמאס, כי כך הרגלנו את אויבינו - וכי לא הוגן שהשיריונר הצנום ישלם את מחיר הרפיסות של ממשלות ישראל השונות בעשרים השנים האחרונות. בשנייה שבה ישוחרר שליט חייבת (!) הממשלה להודיע כי מעתה תג המחיר לחייל צה"ל שנחטף הוא אחד תמורת אחד. אפילו לא שניים, וודאי שלא שלושה. גופות? בשמחה. אבל חיים יהיו אחד תמורת אחד. רק כך יהפכו חטיפות חיילים לעסק "לא ריווחי". לעסק שבו החמאסניקים או החיזבאלונים מסכנים המון במבצע החטיפה עבור רווח שולי. ממשלת ישראל לא צריכה להודיע זאת רק לעולם, אלא גם - ובעיקר - לאזרחי המדינה. תדע כל אם עבריה שבנה מתגייס לשירות כלוחם שאם ייפול בשבי לא תשלם ישראל "כל מחיר" כדי לשחררו. ממש כמו שיודעת כל אם עבריה שיתכן ובנה ישלם בחייו על שירותו למען המדינה, תדע שיתכן וישלם גם בחירותו. אין לי גרם של טענה כלפי משפחת שליט, הקמפיין התקשורתי והציבורי שהיא מנהלת, או כלפי כל בן משפחה אחר במצבם. הם רואים את כאבם הפרטי והעצום ועושים כל שלאל ידם כדי להביא לסיומו, והם צודקים במיליון אחוז. ממנהיגי המדינה אני מצפה שיסתכלו קדימה ויבינו שהוויתור של היום הוא מחיר הבסיס של מחר, ושאם לא יימתח קו פומבי, ברור ומובהק - קו שבכוונתם לעמוד עליו, הרי שהשחיקה תימשך. כן, החייל הבא שייחטף יסבול קשות אם מה שכתבתי אכן יבוצע. יתכן שהוא ישוב הביתה רק אחרי שנים רבות. יתכן ששוביו יבחרו לרצוח אותו, מתוך תסכול, למרות שדרך שחרור מאות אסירים הוא היה שב הביתה. יתכן. מצד שני, בכל תדריך שהייתי בו מיום שהתגייסתי, לפני 14 שנה, ועד היום בשירות המילואים, ההוראה היא ברורה: ראית חטיפה? תפגע בחוטפים, תפגע בחייל - הכל רק כדי למנוע את מחטף החייל. חיילי צה"ל לא נחטפים בשום פנים ואופן. זו הייתה ההוראה הגורפת, והנכונה, שתקפה גם היום.כולנו ידענו שאלו ההוראות, וכולנו ציפינו, ומצפים עדיין, שאם חברינו יראו אותנו הולכים לשבי אחד מארגוני הטרור, הם יפתחו באש יעילה כדי לעצור את החטיפה, גם במחיר מותנו אנו. כשאודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל מהגדוד שלי במילואים נחטפו, דיברתי עם אשתי. אם פעם יחטפו אותי, אמרתי לה, תנסי לשחרר אותי - אבל רק במחיר סביר. אם את יודעת שנהרגתי, תגידי למקבלי ההחלטות לא לעשות שום עסקה כי ממילא הגופה שלי לא שווה כלום. במילואים שאח"כ, דיברתי עם החבר'ה. הסתבר שרובם ככולם אמרו אותם דברים לבני המשפחה שלהם מבלי שנתאם זאת בינינו. הבעיה, חברות וחברים, היא לא עם הלוחמים. אנחנו מבינים שיתכן ונשלם את המחיר האולטימטיבי. הבעיה היא עם החברה הישראלית, שיודעת מה החשבון שהיא מגישה, אך מסרבת לפרוע את הצ'קים שהיא כותבת על גבו של צה"ל. אין לי אלא להתפלל שגלעד שליט ישוב כבר בשבועות הקרובים לביתו ויתחיל בתהליך השיקום שלו, שבוודאי יהיה ארוך וכואב. כדי שלא יהיו עוד גלעדים, חייבת הממשלה להודיע שזהו, נגמר סחר הסוסים. אחד תמורת אחד. תדע כל אם עבריה.